יש שירים שאתה שומע אותם וישר מבין שעשו אותם בכיף. עזבו מילים, עזבו משמעות, יש כאן שני צדדים כמו רונה קינן ותומר כץ שבאו לעשות מוזיקה. לא מהונדסת, לא מסומפלת, פשוטה, כמו מכה של פטיש במסמר בכיוון אחד שעושה את העבודה. העושר המוזיקלי בפטיש מסמר כל כך מלהיב וכובש, כלי נשיפה לצד ביטים, כשעל הכל מנצחים קינן וכץ שמתאימים כמו כפפה ליד.
בדמיוני אני רואה את השיר הזה מתנגן בהופעה, במעין תזוזה כללית המזכירה את הגרוב שמאפיין מראות של פסטיבלים שרואים רק בסרטים והופכת את כולם למקשה אחת. מסמר, פטיש, מי הגפרור ומי הבוער, אשרי השר, אשרי המחבר.
