איתן אולמן יצר אלבום הומוריסטי המכיל ביקורת וסרקזם על כל דבר שזז. העומס והרצון לתפוס כמה שיותר, גורם לתחושת פספוס כללית
איתן אולמן אוהב לעשות מוזיקה עם סאטירה, לשלב הגיגי חוכמה במהלך השירים וגם ליצור עיבודים אוריינטליים ואפילו לקחת דגימות משירי נכסי צאן ברזל של גדולי הזמרים הערבים. כל זה מתנקז לאלבומו החדש "כוכב נולד" שיש בו פנינים כמו "למות בפלוס" ו"כוכב נולד", אבל הוא עמוס מדי בניסיון לתפוס כמה שיותר ולעתים מפספס.
הקומוניקט מספר לנו שאולמן הוא כמו מאיר אריאל, חצי דיבור וחצי שירה. מי ששומע את השניים מגלה שאין קשר, בעיקר משום שאריאל המנוח היה חד ומושחז וגם זמר טוב הרבה יותר עם מסרים ברורים ונוקבים. אולמן מצדו מביא את הקצב שלו, קצת נשמע יהלי סובול, קצת בני בשן, קצת שב"ק ס', והסך הכללי הוא משהו מאוד מגוון אבל לא ממש ממריא.
אבל יש גם כמה מילים טובות: האלבום כולו נחמד להאזנה, אפשר להיתלות על שירים ממנו ולאמץ אותם בהתאם לטעם. הכלים המשולבים נשמעים נהדר, יש פה ושם הברקות מילוליות מצחיקות וטקסטים שובבים, וזה נשמע אחרת. אולי אולמן מכוון למשהו יותר הומוריסטי, יותר משוחרר, אז יוצא לו משהו אחלה, אבל כזה שאפשר ליהנות ממנו בעיקר אם לא לוקחים אותו בר