צליל דנין לא משאירה למאזין שלה רגע לנוח. מניגון הרטרו בפתיחה שכאילו נתלש משנות השבעים ועד האמירה הברורה שמקבצת את כל הטיעונים שזורקים לבחורות רווקות שמתבקשות להביא כבר את האחד גם אם הוא לא מתאים, אם הוא לא אפוי, העיקר שאת יכולה להביא אותו ושיהיה לך מישהו. בדרך, עדיף שתנמיכי פרופיל, תבטלי את עצמך, אל תדברי על כיבוש, אל תתבכייני שהוא לא מקשיב כי את הורסת הכל, עדיף שתסתכלי על הכוס המלאה ולא על החצי הריק, ותביאי כבר את האחד. נו מה אכפת לך, רוצים לשמוע את הזררט (צהלולים תהיו בבית) של החינה והשמחה.
בניגוד אולי לשרית חדד בחגיגה (אומרים שבעל זה אושר) דנין לא מבקשת שתסיקו מסקנות, היא יורה את הכל במדויק ובלי ליטופים מיותרים, והכל עטוף בהפקה מוזיקלית מטמטמת של אריאל טוכמן שיוצרת פצצה של שיר.
