השנה המטלטלת שבה איבד את אחותו וגם הפך לאבא הולידה לדוד שאול אלבום שמגיע לשיא ברצועות האחרונות והמטלטלות. לוקח זמן להתרגל, אבל שווה כל רגע
יש משהו מאוד מוזר בתקופה הזו שבה כולנו מחפשים איזו נחמה בשירים ומצד שני לברוח למקום אחר. האלבום החדש והשלישי של דוד שאול הוא בדיוק המקום שבו כל התהיות מתחברות ל-11 רצועות יפות. בכל אחת יש עומק והוא מגיע לשיאו לקראת סוף האלבום, כשהוא פורס את הכאב האישי שלו על מות אחותו וכואב אותה במיוחד ב"מלאכי מרום" שמבין שורותיו נתלש שם האלבום "ציפור מלאך".
מודה, נדרשתי לשמוע לפחות שלוש פעמים את האלבום כולו כדי להתענג עליו, להפוך אותו לזה שמלווה אותי בשעות העבודה. בדרך כלל אני לא מתחבר לשחקנים שמחליטים גם לשיר, אבל יש כאן משהו אחר שדוד שאול מביא איתו תחת הפקתו של תמיר מוסקט. גם אם לעתים הוא יזכיר לכם זמר אחר, זה הקול שלו. כנראה שככה זה כשמגיעים מהזווית האישית, האינטימית, שרים מבפנים ולא טכני.
יכולתי ממש לדמיין עצמי עומד לידו כשהוא בבית החולים, לשמוע אותו ב"חיוך שלה" כואב את השאלות של האחיינית על אמא שלא תחזור וזועק את התהייה "למה אני" שמשותפת לכולנו.
ב"הנשמה" של אלי לוזון הוא שר "מהעצב עולה נחמה", ו"מלאכי מרום" הוא אלבום נחמה פרטי של דוד שאול שפותח לנו דלת. הוא לא מבקש רחמים, לא בוכה, הוא רוצה להציף את הגעגוע שלו, להנציח ולתת למילים לדבר ולגרום לכולנו להקשיב בתוך הרעש הגדול ומכוון כל צליל כשהוא מנגן על רוב הכלים.
"ציפור מלאך" מצליח על אף הכאב שבו לנתק את האישי מהלאומי ובזה כוחו. צריך לדעת לעשות זאת נכון, בטח במציאות המשוגעת הנוכחית. דוד שאול ידע לעשות זאת נכון.