לעדן בן זקן יש בארסנל המוזיקלי שלה כלים בלתי מוגבלים. פעם היא תלך למועבט, אחר כך תשאל מה קרה, אבל כשהיא חוזרת לבסיס, היא מלאת רגש שמזכיר את מנגינה הסינגל הראשון שלה שהבהיר שהיא כאן כדי להישאר. ריגוש זמני הוא שיר כזה, חותך, פוצע, מעמיד את המאזין בנקודה של צופה בתוך הסיטואציה של מישהי שמבקשת הכל ויודעת שאין לה כלום, מתכתבת היטב עם לזאת שניצחה הכואב, ולא משאירה פצועים בשטח מלבד לב מדמם.
"אני לא רוצה להיות ריגוש זמני", היא שרה מזווית ספק נעזבת ספק עוזבת, "זה לא מגיע לי", היא יורה בידיעה שיש מישהי אחרת שלקחה לה את הבחור. אם תרצו, שבתות וחגים של יהודית רביץ, רק שעדן לא על הגג, והיא גם לא לבד. היא יכולה גם להגיד בחוזקה שעם כל הכאב והאהבה, היא לא רוצה להיות מספר 2. שיר עוצמתי של בן זקן, מהסוג שמשאיר הרבה יותר מריגוש זמני, ולו רק בשל היותו שורט בכל שמיעה מחדש והצריבות שמשאירה בן זקן בביצוע.
