המסע של עדי אברהמי לחיבור בין כל החלקים בחייה עד להשלמה אפשרית עם כל התחנות בדרך, הוא כזה שמעמיס אליו ועליו עוד אנשים בדרך שמגלים בו את עצמם. תגבירי, זה מתחיל בצעד, ועכשיו כפתורים, הם שירים שאדם שר לעצמו ורוצה שאחרים ישמעו את עצמם. אפשר להתחבר לסגנון הזה, אפשר להביט בו מהצד, אבל אי אפשר להישאר אדיש אליו. אברהמי יודעת היטב שאותם אירועים הם שעיצבו אותה וכמו שהיא מגדירה "שתלתי בי זרעים, השקתי בדמעות, אחרי כל השנים אני מתחילה לחיות כמו שחלמתי".
ההשלמה הזו היא המוטיב המרכזי בשיר שהולך ומתעצם ככל שמתקדמים, ואיתו גם אברהמי שלוחצת על כל הכפתורים של המאזין בדרך להבנה שכל אירוע בחיינו הוא חלק מאיתנו - אנחנו רק צריכים להחליט אם ללחוץ על הכפתור כדי להאיר, לפרום אותו או לסגור באמצעותו את הכל. ביצוע יפה של העצמה חשובה לכל שומע.
