העיבודים היפים והחיבור הטבעי בין הצלילים הערביים למערביים יצרו על הבמה עומק מוזיקלי בין טיפקס לבין תזמורת ירושלים מזרח ומערב בניצוחו של תום כהן. אבל החשוב מכל הוא החזרה לבמה אחרי שנה בלי הופעות. שהחיינו
רגע לפני שהחגיגה מתחילה בתיאטרון גבעתיים, מישהו מהקהל מבקש שיברכו "שהחיינו". קובי אוז שולף כיפה, תום כהן מברך ואפשר להוציא את הקונצרט לדרך. השילוב המיוחד של שימור המקורות יחד עם הרצון לחזור לשפיות והאמונה שזה יקרה אחרי שנת יובש בהופעות, הוא גם הדרייב שמניע את ההופעה של טיפקס ותזמורת ירושלים מזרח ומערב לכל אורכה. העיבודים היפים, השמחה הגדולה והמתפרצת של אוז כשמולו קהל שאמור לשבת על פי המתווה ולא לקום לרקוד, רק המחישו עד כמה הגעגוע היה גדול: תנו לנו להופיע, אנחנו כבר נסתדר.
טיפקס תמיד התאפיינה בחיבור שבין צלילים ערביים למערביים, כך שהמעבר בין הצלילים שלה לבין הצלילים של התזמורת עברו חלק. כך אפשר היה לשמוע את העומק והיופי של "אל תשכחי לזכור אותי", להשתובב עם "נשיקה לדוד" הכובש, לדלג אל "מה עשית" שלא הוקדש למדינה אבל מוקדש למדינה, לתהות קיומית שוב עם "בתוך נייר עיתון" ולהבין טוב יותר "עננה" הכואב.
הלהט הבלתי נגמר של תום כהן על הבמה (יש לציין שזו הייתה ההופעה השנייה באותו ערב) וההרמוניה המושלמת בתזמורת שלו, הם העומק שמוענק ללהקות שמתחברות לתזמורת. בימים שבהם העושר המוזיקלי עלול ללכת לאיבוד בגלל בעיות כלכליות פוסט קורונה, טוב לגלות שתזמורת שלמה נמצאת על הבמה ובין תו סגול לתו ירוק, מחזיקה לנו את מה שאנחנו אוהבים באמת: תו מוזיקלי.
והערה קטנה לסיום: הבמה, שהייתה צרה מלהכיל את טיפקס יחד עם התזמורת, תוכננה בצורה שלא אפשרה למי שישב בשורות הראשונות משמאל לראות כמעט לאורך כל ההופעה את קובי אוז שהוסתר על ידי כהן – שעמד על במה מוגבהת משלו. זו גם נקודה שחשוב להתייחס אליה כי אוז הוא שואו בפני עצמו, שחבל לפספס, בטח אחרי שנה שחונה כזו.