את שיר הבכי הזה כתבה נועה פרג' לזכר חברת המשפחה מרלן כהן שמתה בפתאומיות מהתקף לב. אין ספק שהקול שלה חותך את האוויר, מרים את המילים ומטביע אותן אל תוך היגון המתבקש בשירים אלה. היכולת של השיר ליפול על אוזניים שמזדהות עם אובדן תקבע את הצלחתו, ופרג די מצליחה להעביר את המסר הנכון - גם אם הקטע בערבית מיותר לחלוטין.
העיבוד המינימלי עושה את העבודה ומאפשר לפרג' לעוף לכל מיני מקומות של צער על האובדן, לסלסל במקום הנכון וגם להציג יכולות קוליות מרשימות. עכשיו רק נותר לראות אם השיר יאומץ על ידי אחרים או יישאר בגזרת הזיכרון של פרג' ומשפחתה.
