רצף השירים האחרונים של משה פרץ מעורר תהיות. זמר שפעם היה רגיל להוביל הפך להיות מובל, כשגם טולום הסוחף לא משפר את המגמה. שישאל את דודו אהרון איך עושים זאת נכון
שירי הטכנו והאלקטרוני שיצאו באחרונה שולחים אותנו לדיון במישור הפילוסופי. האם זו מוזיקה מזרחית או שמא מתחיל להתברר שזמרים שנושאים על גבם את התווית "ים תיכוני" בעצם נמצאים שם מטעמי נוחות, והגיע הזמן להתייחס אליהם כמו זמרי פופ לכל דבר. להפסיק להקצות להם משבצות של ים תיכוני בתחנות הרדיו וגם לשפוט את המוזיקה שלהם כפי שהיא ולא להתייחס לכל שיר אלקטרוני כ"יציאה" ולהבין שזה כרגע מה שיש להם להציע.
במובן הזה "טולום" של משה פרץ הוא לא הבעיה. השיר קצבי, סוחף, וכיאה לשירי טכנו הוא לא נדרש להרבה מילים כי הן לא חשובות. כל ניסיון לשפוט אותו על פי הטקסט בעצם חוטא למטרה. נסו לחשוב על שיר טכנו או אלקטרוני שאתם זוכרים את המילים או ייחסתם להם משמעות ותגלו שזה מיותר. את מה שאתם רוקדים אתם בקושי שומעים ולשירים שאתם מקשיבים קוראים בלדות, וזה ימשיך להיות הסדר העולמי עד שמישהו יחליט אחרת וגם אז - לא בטוח שזה יתפוס.
אז אם לשפוט את משה פרץ בכלים הנכונים, טולום הוא שיר שנועד למטרה מסוימת וגם משיג אותה. מילים שחוזרות על עצמן, סקרנות לגבי טולום (עיר במקסיקו, אם תהיתם) ותחושה שיש גל שצריך לעלות עליו אז עולים. אם כבר, הבעיה של משה פרץ היא ברצף השירים האחרונים כמו "תרקדי" ו"עושה לי ת'יום" שלו שלא עושים לו טוב וזה צריך להדאיג אותו יותר מהכל. ליוצר המצוין הזה יש הרבה מה להציע אבל הוא בוחר להתעסק בטרנדים ולהיות מובל במקום להוביל, אולי נלחץ מהמגמות החדשות במוזיקה הים תיכונית ומנסה לא להישאר מאחור, במקום לייצר את מה שהוא הכי טוב. שישאל את דודו אהרון איך עושים זאת נכון, ובשביל זה לא צריך להגיע עד טולום.