הלחן המינימליסטי שחל אייל דביר, שגם כתב את הטקסט, משאיר את מירי מסיקה לשלוח את המסרים שלו קדימה. כולנו מחפשים קרקע יציבה בשנה האחרונה, מקום לעמוד בו בבטחה, ומסיקה בקולה הדרמטי מצהירה שזה הזמן להשתנות ואולי נמצא כך את הקרקע היציבה. הייחוס האוטומטי לקורונה מובן מאליו, וכך גם חוסר האמון בטקסט כשאומרים לנו שהכל בסדר, בזמן שהלב מסרב להאמין והנשמה רוצה עוד חיזוקים לפני שהיא נרגעת.
הביצוע של מסיקה מעניק את המשמעות למילים, בקול החד שלה היא מעוררת את התקווה לצד החשש, ומוכיחה שוב שאחת הקרקעות הכי יציבות כאן זו המוזיקה שלה.
