את השיר של יוחאי מורנו צריך לשמוע לבד. למה לבד? כי השקט סביב מעצים אותו, נותן את העומק שדרוש כדי לשמוע את הקול שלו מעיף את המילים לתוך הלב, במין בלדה שמתיישבת בתוך האוזן והלב אחרי שכמובן מצליחים להיגמל מהצורך לעצור כל פעם כדי לחזור שוב ושוב לפזמון המצוין שלו.
המילים שכתב דומה שמותירות צלקות, הבדידות שמספרת שאין ללכת כשרחוקים, והזיכרונות שמציפים הכל בחיפוש אחרי האהבה האחרת. ואת הכל, יוחאי מורנו עוטף בקול חם ושובר, כזה שמתיישב לו בול עם הלחן שכאילו נתלש מאיזו טרגדיה יוונית ומתיישב בדיוק בנקודות הנכונות והנוגעות. יופי של שיר, מרגש, נוגע וזמר שאני שם עליו עוקב ולא רק באינסטגרם.
