שבוע אחרי סיום "שומר החומות" הגעתי לאשקלון ויאיר הררי שר את השיר הזה בלייב בציפורי לילה בגלי צה"ל. היה בו משהו קסום מההתחלה, העוצמות שהוא שלח לאוויר החניון של בית החולים "ברזילי" והתחושה האופטימית של חיבוק אחרי מלחמה, הפריחה והתקומה שתבוא אחר כך, במקום לאמוד את הנזק ולשקוע בתוכו.
אני אוהב את הקול של יאיר הררי, יש בו מין תנועתיות גלית כזאת שמקפיצה את המילים שהוא יודע לכתוב. וכשיושב לו הררי בעיר המטווחת ביותר ב"שומר החומות" וכל מה שיוצא לו זה שיר, אז חייבים להקשיב להיתלות בתקווה שעוד יבואו "ימים בין אדם לאדם" בין כל רסיסי המרגמה, והשלום יעטוף את הכל. אפשר להיות שותפים לאופטימיות של יאיר הררי ואפשר גם לא, אבל אי אפשר שלא להרגיש את החיבוק שמייצר השיר שלו.
