דהן פותח את השיר בצורה מהוססת, אך כשהוא משתחרר יוצא לו יופי של דבר. מזכיר מאוד את שירי הדיכאון-מזרחי של שנות התשעים שהובילו אילן כהן ואחרים, כשהעיבוד וההפקה של רן אביטן מובילים אותו קדימה ועוטפים את המילים שכתב דהן, כשמעל הכל מרחף חליל הנאי של מישל אסייג.
לצד המחמאות, ניכר שדהן עוד צריך להשתפשף, להאמין יותר בעצמו כי יש לו קול שתואם בדיוק את המוזיקה שהוא מבקש לייצר. שיר בז'אנר שלו יכול לקבל חיבוק חם.
