כמה חשוף יכול להיות הבנאדם? תלוי עד לאיזה עומק הוא צולל, ודומה שאצל חנן בן ארי יש עומק כזה שבכל פעם הוא מצליח לקלף עוד רובד שכולו נשמה. הבכי אל תוך החושך הוא אותו בכי של "גורלו של זמר" של אבי סינואני, של "שמח ועצוב" של אריס סאן, של אדם שעומד מול הכל ומחייך אבל בפנים הכל סגור, חשוך, אבל הוא צריך להמשיך בהצגה. וכן, תמיד צריך לשכנע את עצמך ואת הסובבים שיהיה בסדר, שזו רק משבר קטן וזה חולף, אבל בפנים אתה יודע שלא. שצריך לצרוח את הנשמה והכאב החוצה בחושך, שאף אחד לא יראה, ומי שישמע – לא יאמין שזה אתה.
"עטלף עיוור" תופס מרגע ראשון כי הוא מדבר אלינו ועלינו, האנשים שנמצאים בנקודה מסוימת ורוצים להיות באחרת, במריבה תמידית בין הלב הער לבין התרדמת הכללית שאיתה ממשיכים הלאה. מהבחינה הזו, חנן בן ארי מקלף את הפצע מול כולם אבל מנקה מכל אחד קצת מהעצב בידיעה שיש עוד כאלה – וזו אולי הנחמה. פיוט לנשמה, קריאה לעזרה, חנן בן ארי במיטבו.
