הטקסט היפה של רחל שפירא כבר זכה לכמה ביצועים, הטוב שבהם הוא של אושיק לוי הנהדר. שימי רון ואמיר דנין החליטו שגם הם רוצים, והפשטות היא שמנצחת להם את הכל. לא מנסים לרגש יותר מדי, לא דוחפים למאזין בכפית את הטקסט אלא מבינים אותו, נותנים לו לנוע קדימה, זורקים אותו לחלל האוויר בצורה הנכונה, כשהדואט שנותן ליופי המובנה של השיר את המקום הנכון והראוי לו.
לשימי רון יש כמה חידושים מצוינים בארסנל, ואמיר דנין מגלה יכולות טובות ומבטיחות. ההחלטה לחדש שיר על זמני כזה אמיצה, היא גם מקבלת חיזוק בביצוע שלא מתיימר לשבור את הכלים, וזה מה שיפה בו.
