חלפו יותר מעשרים שנה מהיום שעמיר בניון פרץ לחיינו, וקשה לי לדמיין עוד אמן שמצליח בכל טקסט שלו לגרום למאזין שלו להקשיב לו בצורה פנומנלית ומרגשת כל כך. לטעמי, זה קורה בעיקר כי בניון מדבר את החיים שלנו בשירים שלו, את הקשיים שלנו בין הפטיש לבין הסדן, והוא זה שזועק את הצעקה החוצה במקומנו. במילים פשוטות, בניון הוא קול האמת וכשאנחנו רואים או שומעים דברים אמיתיים אנחנו מאמיצים אולם אלינו.
בין הפטיש לסדן מחדש את שיתוף הפעולה של בניון עם שמוליק דניאל המצוין, ויחד הם מציגים את האדם מול הזמן, מול הזיכרון, מול השכחה של מי שאתמול היה בטופ והיום הוא ברצפה. יש כאן לדעתי שיר המשך של "הכל עד לכאן" המצוין, ובעיקר יש כאן זמר שיודע לתת למילים שלו רגשות, ולתפוס בכל אחת מהן פיסת לב אחרת. עמיר בניון במיטבו.
