אני לא יודע להסביר, אבל הז'קט הצהוב של לבנת בן חמו זרק אותי ל"זה הזמן" של שלמה ארצי. "או שזה הזמן למות, או שזה הזמן רק לשלם את המחיר. אולי זה לא הזמן, אז איזה זמן כן, איזה זמן הכי מתאים",
הוא תוהה, ובן חמו תוהה יחד איתו מתי כל אחת ששומעת אותה וסגרה את החלומות שלה בארון תוציא אותם החוצה ותלבש את האני האמיתי שלה כדי להגשים אותו. וכן, הז'קט עדיין עולה עלייך, עכשיו זה הזמן, ואיזה זמן הכי מתאים? הגיע הזמן אומרת אימי, ואומרת גם לבנת בן חמו.
גם בסינגל השני שלה (אחרי אמי כואבת לי המצוין) החלומות של לבנת בן חמו עומדים במרכז והיא תוהה על הוויתור מול ההגשמה. כמי שנמצאת בתחילת הגשמת החלום שלה, היא בוחרת בדרכה המיוחדת להניף את הדגל עבור אלה שפותחות כל פעם את הארון, מסתכלות על החלום שלהן ומסננות חֲסֵרָה עַל הַיָּמִים, אבל חוששות שאם יתמסרו אליו, אם יגלו את עצמן מחדש, הבית ייפגע.
וכן, בן חמו שרה גם לעצמה, מחזקת את הצעד שלה בידיעה שהקריירה הנבנית שלה לא תבוא על חשבון הבית, וכולם "צריכים אותך", אבל יותר מכל את צריכה את עצמך, לשכנע את עצמך שיש דברים שיותר חשובים מהכלים בכיור או הכביסה התלויה על החבל. היא מעטרת את הקליפ בנשים חזקות, נשים שאולי יבואו בעקבותיה ויגשימו את החלום. והז'קט? עדיין עולה עלייך, משל לחלום שעדיין חי ובועט ומחכה שכולן יצאו מהכלים ויתלבשו לכבודו בלבוש רשמי, מהודר, מוחשי, ובואי תהפכי את הצהוב שמסמל קמילה לשמש מאירה כשאת זורחת יחד איתה.
תחלמו, לבנת כבר תדאג לכם לפסקול. זה זמן של כן.