עכברי המזרחית בטח זוכרים את ג'ורג' בר שר לבחורה "קחי אותי כמו שאני לך אתן את נשמתי, אבל אם תאמרי לי לך - אחותך יפה ממך". עשרות שנים אח"כ מגיעה הדר פרג'ון עם "שכונה" ואומרת קח אותי כמו שאני בלי המחשבה הקדומה והקדמונית שלך על האישה המזרחית עם הל'ק ג'ל, אל תצפה לחפוז אני רוצה מערכת יחסים רצינית, לא מתגנדרת, לא מסתדרת, לא עושה מה שאתה רוצה. לא מתאים לך? סע.
את הצרור הזה יורה פרג'ון בצרורות במשך 02:50 דקות בראפ קשוח, שמקצין את הסצנה המזרחית שלה בכוונה. כי ככה זה אצל פרג'ון, הולכת עד הסוף או לא הולכת. וכן, יש כאן גם דברים פחות טובים כמו הסיום הלא מובן, התחושה לעתים שיש כאן קצת משחק בניגוד לשיריה הקודמים שבהם הרגשת כל מילה יוצאת לה כמו טיל. אבל יש כאן גם הרגשה שכמה משפטים יתפסו מעבר לשיר עצמו (למשל: "אין לי סטנדרטים וזה מה שכיף", "קח ת'פוזה שלך את הדאווין") וזה לבד שווה ערך לכפכף בפרצוף שהשיר הזה זורק על השומע שלו.
