אוקיינוס מציג את הגוונים שמציעה מירי מסיקה לאורך השנים: רגש, עוצמה, סערה ויכולת לירות את הכדורים שלה מטווח קצר ולפגוע, כשאת השיר הטוב ביותר היא שומרת לסוף. קוראים לזה אוטוריטה
אם מחפשים את הייחוד של מירי מסיקה, מוצאים אותו ב"מרק צח" שכתבה לה דיקלה. בניגוד לזמרים אחרים שלובשים ביצוע "דיקלתי" שהיוצרת המצוינת כותבת או מלחינה להם, מסיקה לוקחת את השיר אליה, לסגנון שלה, נותנת את המסיקה לתוך המילים ומסבירה לכל מי ששומע שהיא אוטוריטה בפני עצמה. אל תוך הפשטות והעצבות והמרק מצטרף הקמנג'ה של מארק אליהו המופלא, ויחד, כמו תמיד, מציגים את הקול של מסיקה שמדברת אל המאזינים שלה ומבקשת שיקשיבו.
"אוקיינוס", האלבום החדש של מירי מסיקה, מבחינתי זמרת העשור, הוא בדיוק אותם חיבורים שמסיקה מתמחה בהם. רגש, עוצמה, סערה, יכולת לשקוע, לירות את הכדורים מטווח קרוב ולפגוע. מסיקה הכי טובה כשהיא אקוסטית, נהדרת ב"לא יודעת להיפרד" המצוין שסוגר את האלבום, ב"אמא" שכתב והלחין לה אליה רוסיליו, עוצמתית ב"חוה", מעצימה ב"משה" עם נרקיס, נוקבת ב"חוה", מהמננת עם "מפחד עלייך" יחד עם איזי, שוברת עם "כמה כמה" הנועץ, ומעניקה למיקה משה את הבמה עם דואט חמוד ב"יש לך אותך".
את מרבית השירים ב"אוקיינוס" שמענו או נחשפנו אליהם בחודשים האחרונים. האיגוד שלהם לאלבום אחד, מציג את מירי מסיקה על גווניה השונים, כאשר כל אחד יכול לקחת משהו מהאוקיינוס המוזיקלי שהיא מציעה, והוא רחב וטוב.