בשיר הזה לא צריכים משקפיים אלא אוזניות, ככה שהוא יחדור פנימה ישירות מהאוזן אל תוך הנשמה. יש משהו מאוד יפה בשירה של גיא מזיג, בריגוש שהוא מעביר בהגשה הכל כך מאופקת ועוצמתית של המילים שהוא בעצמו כתב, וזמר שכתב יודע לטעמי גם להגיש את השירה מכוונת יותר למקומות שהוא כיוון אליהם. הלחן של שמוליק נויפלד פשוט עוטף אותו באהבה גדולה ורגש. זו גם הסיבה ש"תמיד ילדים" תפס אותי ברגע אחד, מהשירים שלופתים אותך וזורקים אותך פנימה בטוב ונשארים שם. בעיקר, כי הוא מציף רגשות, מחבר במילותיו את העוגן היציב שמזיג מספק לגיבורת השיר שלה הוא מציע לתמוך בה גם בים הסוער.
יופי של שיר, מלא רגש, שמספר על הרגעים שבו בישר מזיג לבתו על מותו של בן הדוד עמית מזרחיל בן העשר מסרטן, ונותן לכל אחד ששומע עוד מילה להיאחז בה, גם אם לא הכיר את עמית.
