אין ספק, העולם השתנה. נסו לנגן שיר משנות השמונים או התשעים ותמצאו את עצמכם שואלים אם משהו לא בסדר במחשב שלכם כי הקצב האיטי מאוד. וככה העולם התנהל, באיטיות, אין מסכים, אין ילדים שצמודים לטלפונים, משחקים למטה, מחבואים או גולות, מתקשרים. ואז באים מיכה שטרית ובר צברי ומציירים את הגעגועים האלה בפשטות, זועקים את הרצון לקבל חום אנושי שאולי נעלם מהנוף כמו סבא, אבא או הדוד שהביא פרגיות עם עמבה. האיטיות של גולות הוא העוצמה שלו, צברי על תקן מסתכל לאחור, לתקופתו כילד, מיכה שטרית נותן את הפרספקטיבה לתקופה אחרת, רחוקה יותר, ושניהם מתגעגעים לאותו מקום.
יש בשילוב הזה קסם, מזכיר בקצת את החיבור של שטרית עם אחד, עמיר בניון לפני 20 שנה וקצת. השיר מרפרר ל"ילדה של אב" של נתנאל (תקשיבו טוב וזה ייפול לכם) ופתאום חם לכם מגעגוע, אם אתם בני הדור ההוא. המילים של בר צברי ועדי לוי, רון בקאל מצטרף אליהם בעיבוד וההפקה המוזיקלית, לאחד השירים הכי נוגעים שיצאו כאן ב-20 שנה האחרונות.
