בשכונה של גוסטו: געגוע להוויה ולצלילים שנעלמו

שמונה רצועות יש באלבום החדש, כל אחת מהן סימטה שממנה אפשר להרכיב את השכונה שלכם ולנסות לשחזר את הטעם של אז. ובעיקר, לנסות לראות אם יש עוד משהו מחבר אחרי שכולנו יצאנו ממנה, אבל היא נשארה בנו

 אחרי שורה של אלבומים שבהם גוסטו הקפיד על איכות על גבול האנדלוסיה, הוא החליט לחזור לשכונה. לשלוף את הגיטרה החשמלית ולייצר את האווירה הממוצעת בשכונות שבהן כולם מכירים את כולם. התוצאה מייצרת בעיקר מוזיקה מקפיצה, נוגעת, כזו ששמה דגש על פזמון קליט כרוח התקופה האחרונה, ופחות על עומק טקסטואלי – שבזמן הנענועים לאף אחד אין ראש אליהם.

חנן בן ארי כתב פעם ש"בסוף זה הלחן ולא המילים, כי מילים די מהר את שוכחת". כששמעתי את "בשכונה" של גוסטו, ניכרת ההשקעה בלחנים בניסיון לחזור לניחוחות של השכונה, שאני בספק אם מישהו יכול להחזיר, כי גם השכונה היא לא אותה שכונה, ובאופן סימלי גם עטיפת האלבום היא ב-AI ומנסה להמחיש את מה שאולי כבר לא קיים. הניסיון לייצר הווי שחותר לנוסטלגיה, ייגע רק במי שחווה אותה, זוכר את הפרלמנט שיושב שעות בחוץ, את הילדים שמשחקים בכדור או תופסת, את בנייני הרכבת שבמרכזם גינה לא מטופחת, ואת המקום ההוא שבו אפשר עוד לדבר - ולא רק בשיחות וואטסאפ של הבניין כולו.

"לאן אתה הולך, ומאין אתה בא? בסוף הכל חולף, נשארת אהבה", הוא שר ב"לאן אתה הולך" – הטוב באלבום, ואולי מתמצת את התמהיל של האלבום כולו (שחוזר גם בעייף עייף) ונוגע בחיפוש אחר השורש, המקום הבטוח, נוגע באהבה ובזיכרונות מהימים ההם.

לאורך כל האלבום אפשר לשמוע את הגעגוע לצליל ההוא של החשמלית ומכונת התופים, למילים שנעלמו (למשל, "עלמה" בדואט עם אבנר גדסי), וליהנות מהגשה המשוחררת מאוד, שלרוב לא מאפיינת את גוסטו – שהלך כאן עד הסוף, ממש כפי שהוא עושה בהופעות שלו.

גוסטו// צילום יחצ ארכיון

שמונה שירים יש באלבום, וכל אחד מהם מהווה סמטה שמרכיבה שכונה. כל אחד רשאי להיכנס לאחת מהן ולבנות את השכונה שלו, אך בעיקר להבין שיש כאן זמר שמחפש את הקרקע הבטוחה, מנסה להיאחז במשהו שאולי כבר לא קיים ותוהה לאן ממשיכים מכאן. ממש כמו כל מי שיוצא מהשכונה ומבקש לחזור אליה לכמה רגעים, רק כדי לבדוק שכולם עוד זוכרים ויש משהו להתחבר אליו בימים שבהם כולנו עפנו לכל עבר.