המיני אלבום החדש של תזמורת ירושלים מזרח ומערב מתחיל בקינה על הקיבוץ שנחרב, מציג את העצב שזולג לרחובות, לבתים, מייצר משמעות אחרת למילים לשירים שהכרנו. נינטייב, ליאור אלמליח, נעמה טוב ומקהלת ילדי חבל אשכול, הופכים את הכל לאופטימי הרבה יותר. עד שיעלה האור
הייתה זו אהובה עוזרי שאמרה פעם ששיר הוא מסר, ואם אין מסר – עדיף שלא לשיר. בחודשים האחרונים החיים של כולנו מלאים במסרים, את חלקם אנחנו בונים בעזרת יצירה, אחרים עולים מתוך השירים – גם כאלה שאינם קשורים למצב אבל אנחנו מוצאים את החבל שיחבר אותם אליו, מתוך הפיוטים הזועקים לעזרה, מתוך הרצון שלנו למצוא את המשמעות בכאוס מסביב.
ושקט. אין.
כשיגל הרוש שר "קינת בארי", כולנו כבר אוטומטית מייחסים זאת לקיבוץ בארי שעבר טבח נוראי. כשנינט טייב שרה "בואי הביתה" כשברקע מלחמה נוראית שבמרכזה גם נשים חטופות, הדרישה "בואי" הופכת לתחינה. וכשליאור אלמליח ונעמה טוב שרים "האנשים הרגילים לישון בשקט הם הולכים" בעיבוד מופלא ל"ברחובות שלנו" של משינה, אתה מבין ויודע שאנחנו כבר לא רגילים, כי המדינה הזו ערה כל הזמן.
ובתוך כל המחשבות, "בסוף הגשם יבוא אביב", המיני אלבום של תזמורת ירושלים מזרח ומערב בניצוחו של תום כהן בניהול אמנותי יחד עם סער גמזו, נועד להראות לנו שכמו במציאות, כך גם בשירים, אנחנו צריכים לקבוע את הקצב. שמותר לנו לזוז בכיסא שלנו עם נינט, ליהנות מכלי נגינה ערביים, לדעת לקונן אבל לא לשכוח לצאת מהכאב אל השמחה, אל האור שיבריח את החושך ומנצנץ בנעילת האלבום.
הקליפים המופלאים בבימוי מאור זגורי ומירי לזר, החוברת המהודרת, והתנועה המורגשת, אם או בלי כוונת מכוון, הנעה מהשיר הראשון שהוא הקינה הכללית, משם עוברת לרחובות, מגיעה לבתים – ומשם זורח "אור בחושך", ואיתו מגיעה האופטימיות, ללא מילים, שאותן כל אחד מאיתנו יבחר לעצמו.
אלבום מרגש, מיוחד, כואב ומאיר.
