המגבלות על הקהל בהופעות מונעות ריקוד או תזוזות מיותרות, אך השמחה והרגש של ליאור אלמליח, אוריאל שי והתזמורת הישראלית האנדלוסית אשדוד, הצליחו להלהיב ולחדש גם במצב הלא נוח שנותר
באולם החמים במוזיאון תל אביב אפשר היה לחוש את הרצון לשמוח. על הבמה עמדה האנדלוסית הישראלית מאשדוד, ליאור אלמליח המצוין הבריק בקולו ואוריאל שי הראה שהוא בדרך לשם. הקהל שהגיע, שחלקו ודאי רגיל לרקוד במעברים, נשאר על הכיסאות מחמת הגבלות הקורונה אבל את השמחה שלו אפשר היה להרגיש. את השחרור הגדול קיבלנו בשיר האחרון, אזמר בשבחין, שבו כבר לא היה מי שיכול לעצור את מחיאות הכפיים הסוערות והגוף המרקד.
"בין קודש לחול" הוא מופע למיטיבי לכת. הקהל שבא לראות אותו הוא לרוב מסורתי, כזה שאוהב את הפיוטים ורוצה להיזכר בבית הכנסת, בבית אבא ואמא, להתענג על מילות קודש ללחנים מוכרים יותר ובעיקר לראות הופעה שנוגעת בנימי הלב וברגש. ליאור אלמליח הוא בדיוק האיש למשימות האלה, בקולו המיוחד הוא מדגיש כל אות, מסלסל בהתאם, משתמש במקאם כזה או אחר כדי להעביר שירים מארץ אחרת אל ארץ הקודש, גם אם לעתים הוא כל כך מתרגש בעצמו וחושף את שאמור לקרות במקום להפתיע.
אוריאל שי עושה את הצעדים הנכונים אל עולם הפיוט, אחרי שניסה דרכו בסגנונות אחרים. יש לו קול טוב והוא יודע להגיש, ואם יתגבר על ההתרגשות שלו הוא גם יהפוך למקצועי וטוב יותר. על הכל ניצחה סיון אלבו בן חור, כשהתזמורת שלה מציגה עיבודים מרשימים ומרעננים גם לשירים כמו "פרי גנך" ו"אהבה בת 20".
את המופע הזה צריכים לראות גם בעתיד, עם אפשרות לנוע ולרקוד כדי לתת את הפידבק לאמנים על הבמה שהתגעגע למחיאות הכפיים, אבל יותר לשמחה החשובה כל כך. לכו לראות.
