בזוכרי ימים ימימה: הגיע הזמן אומרת אמי

יש באלבום 31 שירים, חלקם לא של דקלון וצלילי הכרם, אך "בזוכרי ימים ימימה" הוא מחווה נהדרת לשירי שנות ה-70-80, ומנפק להם חותמת של ישראליות המוציאה אותם מהגדרת "ים-תיכוני-מזרחי". אז לאיזה שירים לשים לב במיוחד?

אלבומי מחווה הם המקום שלרוב מנסים בו להפיח חיים בשירים ישנים או לייצר גרסאות חדשות לשירים מוכרים. המשימה הופכת קשה יותר כשמדובר בשירים בני 40-50 שנה כפי שנעשה באלבום המחווה לצלילי הכרם ודקלון, כאלה שהאוזן הישראלית כבר מכירה, טחנה, שמעה עשרות פעמים. ובכל זאת, "בזוכרי ימים ימימה" מצליח לייצר משהו חדש, אחר, מרגש, כזה שנותן עוד פרספקטיבה על הקריירה ארוכת השנים של דקלון (רק לאן נעלם כאן בן מוש?), שכולנו מתגעגעים לקול שלו.

צריך לומר כבר בהתחלה שחלק מהשירים הם כאלה שגם דקלון שר, אך הם לא שלו בלעדית, אך מזוהים איתו מאוד. יש באלבום גם שירים שנוצרו במהלך השנים כמו החיבור לרמי דנוך בגדליה רבע איש ואיילת חן, וצורפו אליו כדי לעבות את הרשימה. אחרים, כמו הגרסה של מה קשור ללשיר בקול ערב (שמעו נא ידידי), בכלל מופיע באלבום שלהם שיצא לפני כמה חודשים. נעשה כאן שימוש מושכל בזמרים של "הצד השני" לצד דקלון, אולי כדי לתת לו חותמת כלל ישראלית ולא רק מזרחית-ים תיכונית. כך גידי גוב, ששר ראשון את סורו מני (שהפך לסורו ממני), מתמודד עם "הכוכב", גליקריה וחוה אלברשטיין מנסות לשחזר את הקסם של חסידה צחורה, לירון עמרם נשלח לשיר את אשאל אלוהיי, בר צברי מפליא בגרסה שלו ל"לוגם לוגם", שדקלון שר במקור עם דוד דהרי, וחיים משה מצטרף אל מורו ורבו ב"שמחתי".

מצד שני, יש מקומות שבהם הלכו היוצרים והמפיקים על הברור מאליו כשהם מחברים את שלומי סרנגה לבאו הצלילים (או בשמו הרשמי: צלילי הליל) של אריס סאן, את צור משלו לישי ריבו, ומכניסים את שלומי שבת לאהובת לבבי הקופצני ואת אריאל זילבר אל המורי. גם החיבור של עידן עמדי לבואי לנוח (כל אותם זמנים) נראה כמחזק את מעמדו כבועז שרעבי החדש. אל מול זה, עומד אפקט ההפתעה שחשוב מאוד בשירים ישנים, ודוגמאות לא חסר: החיבור של עמיר בניון לעת יעלה ירח הפרסי-ספרדי, רמי קליינשטיין לחנהל'ה התבלבלה, כואב ושר לך בביצוע המאופק של נורית גלרון, הולך אדם של שי המבר, יהודית רביץ עם סימונה מדימונה, והחיבור המרגש באלבום בין יהורם גאון עם עמוק עמוק, שהוא מפגש של שני ענקים, והביצוע המופלא של יואב יצחק לרחל.

ההפקה המוקפדת של ניר מימון עושה חשק לעוד. היא חושפת טקסטים נפלאים שאז נדחו בטענה כי הם "מזרחיים", ומראה שטקסט יפה הופך לשיר יפה, בכל ביצוע ובכל סגנון. הוא מראה כיצד מייצרים אלבום מחווה אמיתי, כראוי לעוצמתו של דקלון וצלילי הכרם, שהם אבן דרך במוזיקה הישראלית כולה. ומי שלא מאמין, שיאזין לאלבום, ויגלה כמה שירים הוא מכיר גם אם הוא לא שומע "מזרחית".