דודו טסה וברי סחרוף הם שני ראשי הממשלה החדשים של התרבות הישראלית, והם מגיעים מצוידים בזעקה וחמושים באלבום שבא לשבור את החושך של השנה התרבותית האחרונה. אפשר ליהנות מהמוזיקה המשובחת, להתפעם מהטקסטים המצוינים ואפשר פשוט להבין שהאור הוא רק סימן לכל השאר להתעורר לפני שיהיה מאוחר וייסתם הגולל על כל מעיין היצירה
משפט ידוע גורס שטיפה של אור שוברת את החושך, כך שלא משנה גודלו של החושך אם מולו עומד אפילו בדל של אור שמבטל אותו. ובתוך כל החושך הגדול שבו נמצאת התרבות הישראלית בשנה האחרונה, עומדים שניים עם תשע רצועות ושוברים אותו בנגינת גיטרה, בבעיטת רוקיסטית, בסלסול, בציניות וביצירת תקווה שיהיה כאן טוב יותר, כי חייב להיות כאן טוב יותר.
אפשר לעבור רצועה רצועה ב"בדל של אור" של ברי סחרוף ודודו טסה, לנתח כל שיר ולתהות על קנקנו, ואפשר לתת לאלבום כולו את החשיבות האמיתית שלו והערך המוסף שהוא מביא איתו. אחרי הכל, לא מדובר בעוד שני זמרים שמוציאים שירים לרשת, אלא בשני מובילי דעה שחברו יחד כדי להנהיג את המרד החדש, את שבירת העלטה, שחולשת החל מהמוזיקה הערבית-עירקית ועד לרוק'נרול של טסה וסחרוף. מפיקים מוזיקה שמציגה זעקה ללא מילים בנעימת הפתיחה עם השם הלא ברור "קארטש", אולי כאות לחוסר הבהירות בתקופה זו, ומסתיימת במשפט של אהוד בנאי ב"על פי הבאר" הנועל על האבן שעומדת לסתום את הגולל על כולם, ומי זוכר את הקוד שיסייע לנו לפתוח שוב את מעיין היצירה, אם בכלל.
"בדל של אור" הוא אלבום חברתי שמדבר על האבא הנעלם ("הכי קרוב שיש" הנפלא עם אפרת בן צור בקולות הרקע), מתחבר עם סיפור האהבה של פיירוז ב"יא בא לא" הסוחף, מציג עיבודים מעולים, טקסטים מצוינים של טסה, אלי אליהו, גלעד כהנא ועוד, אך חשיבותו הגדולה היא בעיתוי יציאתו, בסופה של שנה תרבותית מחורבנת שזועקת למנהיגים, והם הגיעו עם לפידים קטנים שמאירים לכולם את הדרך.