כששומעים את אריאל סגל שרה צריך להתעמק במילים. היא הרי לא יכול להביא משהו שטחי, היא צריכה לאתגר את המאזין. גם כאן עולה התהייה אם היא שרה למדינה או לאהובה או אפילו אולי למוזיקה. בקולה המלטף היא מתארת סיטואציה שבה נדרש החום החסר, גם אם הוא קצת כואב כמו להתקרב לשמש. מבקשת נחמה במציאות אפורה שבה הכל השתנה לרגע, ומה שנראה מואר הפך חסר צבע וטעם.
הביצוע החמים שלה עוטף את המילים היפות, ומבוצע באיטיות כמו הזריחה שכולנו מחכים לה. את האור שהיא מבקשת גם אנחנו מבקשים, רוצים לגרש את החושך של החודשים האחרונים והרי ידוע שמעט מהאור מגרש הרבה מהחושך. שיר שדורש זעקה אבל מבוצע באיפוק, ובזה כוחו ויופיו.
