את השיר הזה יש לחלק לשניים: הטקסט המצוין שכתבה ארלט ספדיה שהעניקה לו לחן מינימלי, לצד הביצוע של אביחי טהיא שהוא ממוקד מדי, ולא נותן לשיר את העוצמות הדרושות לו לכל אורכו. דווקא העיבוד מאפשר לו להמריא, אך לטהיא לוקח זמן להשתחרר ולהרים את עצמו למקום הנכון – וכשזה קורה – זה נשמע מרגש ומיוחד.
טהיא, לקוי ראייה, עוסק במוזיקה מגיל 8 ושואף לשמח את עם ישראל. "לא מאבד תקווה" הוא המוטו שלו בחיים, והוא בהחלט מביא גוון מיוחד. אם ייצב אותו לאורך כל השיר הוא גם ימצא את הנישה שלו ויתבשל טוב יותר. בהצלחה.
