אייל גולן רצה לקבל את החותמת הלאומית אבל "משחקי חברה" שיבשה הכל. במקום לחגוג לו 50 בכבוד ששמור לגדולים ביותר, הוא מוצא עצמו עם אלבום טוב עם השם שמסכם הכל - "להיות מאושר", אבל גם עם היעדר ההכרה שהוא כל כך מחפש והשפיע על ההתנהלות שלו בעשור האחרון
לאייל גולן היו במהלך הקריירה כמה מטרות והוא השיג את רובן. הנכספת, אולי הגדולה מכולן, לא תוגשם כנראה לעולם. רגע לפני שהוא הופך להיות הזמר של כולם, הגיעה פרשת "משחקי חברה" ב-2012 ופגעה אנושות במותג "אייל גולן". משחקי היח"צ שבאו אחר כך אמנם הנמיכו את הלהבות, אך גולן לא הצליח להשתחרר מהפרשה שגם בימים אלה נדונה אזרחית בבית המשפט אחרי תביעה של שתיים מהצעירות. מהבחינה הזו, "משחקי חברה" שאולי הייתה נבלעת במציאות אחרת, למשל זו שזהר ארגוב חי בה, תלווה אותו עד הסוף ותהווה כתם על קריירה עשירה במיוחד.
חגיגות ה-50 של גולן צריכות היו להיראות אחרת לאור הקריירה שלו. כתבות מפרגנות בעיתונים, מצעד ברדיו של שיריו הגדולים, אולי אפילו מופע גדול עם אמנים שבאים לכבד אותו, אך כלום מזה לא קרה. כך מצא עצמו אחד הסמלים של הזמר הים תיכוני חבול, מתהדר מצד אחד בשירי נצח ובקול משובח ומצד שני מרגיש רדוף. אפילו באלבומו האחרון והטוב הוא מנסה לשפר תדמית, לשחק על מגרש ה"ישראליות", לחדש את "ימים טובים" ולגייס לקליפ את זאב רווח, לשיר על בית בקליפ שבו הילדים שלו משחקים תפקיד, הולך לדואט "מלחמה ושלום" עם אריק סיני המצוין, מטפח את עדן חסון ונכשל בדואט עם עידן רייכל, אך כל זה עדיין לא יכול להשיג את מטרת העל: להיות הזמר הלאומי של ישראל.
האמת, אני לא יודע אם אייל גולן צריך את התואר הזה. נדמה לי שההתנהלות והרצון שלו לקבל את ההכרה ברמה הלאומית נובעים לא רק ממניעים תרבותיים, אלא לטעמי מתחושת החמצה. מהרצון להראות שהוא יכול להיות יותר, מההרגשה שהוא לא ממש אשם בפרשת "משחקי חברה" אבל שילם עליה מחיר כבד, ובמזומן. מההבנה שהוא יכול להיות הכי טוב שיש – אבל עדיין יסתכלו עליו כמי ששנוי במחלוקת.
תשע שנים אחרי התפוצצות הפרשה שנוהלה כבר אז בצורה לא נכונה, גולן צריך לדעת היום לחיות לצדה אבל עדיין, גם אם יכחיש, חי אותה בחיי היום. רגע לפני יום הולדת 50, אייל גולן צריך גם לדעת שמקומו כמי ששינה את התמונה עבור הזמר הים תיכוני מובטח, שהישראליות היא לא מה שסיפרו לו ושהוא כבר במעמד שלא צריך חותמת מאיש. רק אז, הוא גם יוכל באמת לנוע קדימה.