יש משהו נורא חשוף בכל פעם שמירי מסיקה כותבת לעצמה. אם ב"תשים תשים" השובר היא "פוחדת מסופים", ב"כמה כמה" היא כבר לא מפחדת מכלום, אפילו לא מעצמה. רק מחכה שיקרה משהו מחוץ לעולמה הנעול בשורות מחץ שאולי עושות "ראמה" בלב, אבל האהבה, מה איתה?
הפתיחות בשיר, היכולת לקרוא תיגר על כל סיטואציה אפשרית, מביאה איתה את הפיכחון. אחרי "תשים תשים שירים שפעם עוד אהבנו", מגיעה ההבנה ששירים זה טוב בשביל התחושה, אבל מה שווה התחושה אם אין חיים, אם אין אתגר, אין אף אחד שמוכן להיפצע בשביל האהבה?
מסיקה (מבחינתי זמרת העשור) יודעת ב"כמה כמה", לזרוק את הקול שלה אל הנקודות שכולנו מחברים אחר כך לקו אחד שלרוב אנחנו מתעלמים ממנו. זועקת את האמת, כואבת את העובדה שהאהבה הלא קיימת ניצחה את המציאות, וגם את כל הקלישאות של "נאהב עד שנמות".
חוצב את הלב, כואב, פוצע, ומירי מסיקה אחת שהקול שלה מרפא כל פצע או לפחות עושה אותו פחות כואב. מרגש, אמיתי ועוצמתי.
מירי מסיקה תפתח את מופעי החורף שלה ב-5.12 בהיכל התרבות תל אביב
