הקשבתי לשיר הזה כמה פעמים והאמת? מפתיע וראוי. בן שושן הירושלמי לקח את הקלאסיקה ששר זהר ארגוב, נתן לה את התרגום שלו (רק למה לחן יווני עממי? אפשר היה להתאמץ ולמצוא את המלחין) ולשיר כולו יש את הטעם המעושן שמזכיר ימים שבהם הצד הטכני פחות שלט, והתכונותים פחות באו לידי ביטוי בשיר.
המילים היפות של סוזי סרנגה עדיין מרגשות, הטאצ' של בן שושן נותן ל"זיכריני" את הפן המחתרתי, ואנחנו הרווחנו עוד חידוש לשיר היפה הזה.
