גבריאלוב ולבנה מנהלים דו שיח (של חירשים?) לאחר פרידה, כשכל צד מצדיק את עצמו ועל הדרך מאשים את השני בחוסר הקשבה. האם כעת הכל משתנה? לא. שניהם מבינים שזה נגמר אבל רוצים לרוקן את עצמם מהסברים ולהשמיע, ושניהם ידועים שום דבר לא שווה חזרה – בטח כשמבינים שהכל נגמר, אז למה לנסות שוב?
גבריאלוב מפתיעה כאן בסגנון שירה אחר, ולבנה משלים אותה. הטקסט הרגיש והיפה שכתבו יחד הוא לא משהו שלא שמענו קודם, אך ההרמוניה של שניהם עובדת יפה ומשרתת יפה את השיר כולו, שמצליח לגעת.
