תמצאו בהופעה של יאמאס את כל האלמנטים שיזרקו אתכם ליוון. בעיקר תמצאו שם חבורה בראשות שיקו בכר, שהגיעה לעשות שמח ומצליחה במינון נכון לכבוש את הקהל שרובו לא הבין מילה
"מי שמחפש שירה מדויקת, לא צריך להיות כאן", אני אומר לדוד שישב איתי בשולחן עם אשתו ועם יעקב מזרחי, שחגג באותו ערב יום הולדת 70, רגע לפני ש"יאמאס" עלו על הבמה של הזאפה בתל אביב רק כדי להפוך את המקום לטברנה. ההופעה של החבר'ה בראשו שיקו בכר ששורפים אולמות עם מופע גרסאות כיסוי ביוונית היא כל מה שמסיבה שמחה צריכה: קצב, בוזוקי, ניחוח יווני וקהל שבא להשתחרר ופחות לדקדק.
הקהל הוא חלק בלתי נפרד ממהצלחה // יאמאס בהופעה
יש משהו בשירה היוונית, שמצליחה לכבוש כמעט כל ישראלי. אולי זו השפה שרובנו לא מבינים אבל ממשיכים לרקוד לצלילי מילים קשות שהולחנו בקצב מסחרר (יאניס הזקן מת? בואו נרקוד עם זה), אולי זו התופעה המיוחדת לישראל ובה גם מי שלא נולד בארץ הבוזוקי מרשה לעצמו לשיר ביוונית. ואולי אנחנו עם כזה, שאוהב שמח, ולא ממש משנה באיזו שפה.
על הגל הזה עלתה "יאמאס" (ביוונית: לחיים) בראשות בכר, שמורכבת משבעה נגנים משובחים ובהם אורי שפי על הכינור והבוזוקי, ששרה בעיקר שירים שכולנו מכירים גם בגרסאות בעברית, דבר שניכר היטב כשהקהל התבקש לשיר יחד עם בכר ועשה זאת בעברית. וכן, גם את זה צריך לדעת לעשות וליצור מינון נכון שיחבר את הקהל אל ההופעה, במדרוג של קלאסיקות קצביות לצד שקטות. יאמאס הגיעו לעשות שמח ובזה הם מתמחים, גם אם מדי פעם צריך לעצור ולומר איזה "סטליוס קזנגי'דיס" כדי להלהיב את הקהל.
בכר עם קובי אוז שעלה לשיר בהפתעה // באנו לעשות שמח
אפשר למצוא בהופעה של "יאמאס" את כל הרכיבים הידועים: זמר שעובר בתוך הקהל, צלחות החרס שמתנפצות על הרצפה כמו בימים הטובים, מעגל הרוקדים המתבקש והניסיון להיות לרגע כמו ביוון. וזה עובד, בעיקר כי הקהל בא משוחרר, רוצה לחגוג ולהתפרק, לשמוע את השירים שהוא מכיר ולמחוא כפיים כדי להתנתק קצת מהמציאות, ולהרגיש לרגע בחו"ל. ואת זה מספקת לו יאמאס, ובזה סוד כוחה.