יש משהו בסגנון הסיפורי, הסיוון שביטי, שמצירך מיומנות מיוחדת כדי להכניס את המאזין אל תוך השיר, אל הסיטואציה המדוברת כדי שיתחבר אליה טוב יותר. הפשט שבו שרה שלי שרון כללי מדי, אין לו נקודות חיבור שבהן אפשר ליצור את הזיהוי הנכון שיתעלה מעל האירועים היומיומיים שכולנו חווים גם ככה.
ובכל זאת, שרון מציגה שירה רגועה, מצליחה לגעת בנבכי הלב בפזמון והקריאה "לא לוותר", שכולנו אומרים לעצמנו כל יום, ולא תמיד מצליחים לממש.
