חשבתם שהוא נעלם והנה אורי קומאי ממציא עצמו מחדש בקצב הרגאטון, ומייצר להיט קיץ שהולך לתפוס את כולנו במקומות הנמוכים. הביקורת הלא סמויה שלו על השמות שחדרו לישראל (בריטני אברג'ל, סטייסי ממן קימי בן חלילה) ועל תרבות הזיוף שבה אף אחד לא אומר באמת מה שהוא חושב, היא דבר מרענן, בטח כשהוא מתמקד ביצירת שיר הגיוני ופחות בפרובוקציה.
אפשר לא לאהוב את קומאי ואת מה שהוא מייצג לכאורה, אבל אי אפשר להתעלם מהשיר המצוין והכובש הזה.
