ארגוב מתמודד יפה עם הטקסט של סטפן ציטרון, ובקולו ניכרת השבריריות ממסעות החיים שעבר. יש משהו מיוחד בניגודיות בין ארגוב לבין האופטימיות של הטקסט, שמתאר סיטואציה מהחיים של כולנו, ומסכם בעצות לאהבה נכונה.
אני עדיין חושב שגילי ארגוב הוא פספוס, אדם שיכול היה להצליח הרבה יותר אם החיים לא היו מניחים לו על הכתפיים את המשא הכבד של היותו בנו של זהר. כאן שווה להתמקד בציטרון, סבא לנכדים, שבגיל 77 החל לכתוב שירים ועושה זאת בצורה רגישה ויפה. ארגוב במקרה הזה הוא בחירה נכונה, בין היתר בשל הקול המרוסק שלו, שמוסיף את העומק לשיר, גם אם לא יהפוך ללהיט.
