זה לא רק האלבום המצוין שלו שאותו השיק בהופעה כפולה, זו בעיקר הכת שנוצרה סביב רביד פלוטניק שמייצר מוזיקה חברתית בועטת ומלאת רגש שכובשת ממילה מראשונה והפכה את אמפי שוני למבצר הפרטי שלו
"שתו מים, חם מאוד", אומר רביד פלוטניק באמצע ההופעה ולא מסתפק בכך. יחד עם אחד משותפיו הוא מתחיל לחלק בקבוקי מים לקהל שעומד סמוך לבמה ומראה שעם כל הכבוד למוזיקה, יש דברים הרבה יותר חשובים. אחר כך הוא יבעט, ירגש, יעצור באמצע כי שכח את המילים ויזרוק את אלה שכן זכר לאוויר, רק כדי להראות שיש שריף חדש באמפי שוני, והוא מבקש שתקראו לו רביד. רביד פלוטניק.
"אפשר להכניס כאן גג 1550 אנשים", מעדכן המאבטח החביב ושולח אותי לחישובים שפלוטניק יכול היה למלא את קיסריה, אבל העדיף פעמיים שוני כי הוא לא צריך להוכיח לאיש שהוא יכול לקחת לשלמה ארצי את הבית. עשרים ומשהו ימים לאחר צאת אלבומו החמישי "ונעבור לחלק האומנותי", ידעו כל הנוכחים במקום לדקלם מילה במילה. ולא, אל תחשבו שזה קל, כי כל מילה היא מלאכת מחשבת, כזו שלא יכולה לעמוד לבדה אלא צריכה הקשר, סאבטקסט. פלוטניק הרי לא שר בשביל הכיף, הוא מעביר מסר, הוא המנסח הכי טוב שיש כאן, הוא מגיע בחארבו דארב וסביר להניח שלא תמצאו אותו עושה פרסומת לשוקו קרלו.
נענע. ממציא את החיזור מחדש
ופלוטניק, הוא החיים. לא, לא במובן של הערסים שאוהבים לקרוא לכל דבר חיים, אלא זה ששר על החיים של כולנו, מלחין אותם, דופק חרוז משוגע וגורם לך להגיד וואלה. הוא זה ששם לנו את השיחות ביום כיפור בקונטקסט הנכון, ממציא את החיזור מחדש עם "נענע", בועט בבטן עם "מדינת משטרה" ההימנוני שמכניס גם את אברה מנגיסטו שם בעזה, שר תוכחה לכל מי שלא האמין בו ב"חארבו דארב", קורע את הלב עם "נתראה בגלגול הבא" שמוקדש לנערה גלי בללי ז"ל שנספתה באסון השיטפון, מדמה את האישה ל"שווארמה" שיש מה לתפוס בה, מסמפל את "דוב ותפטר" של דודו טסה ב"אמונה עיוורת", ושולט בקהל שלו ללא עוררין.
"אין ספק שרבידי כבר לא כתמול שלשום, אבל רעב לעשות בלגן כאילו זה אלבום ראשון", הוא שר ב"למעלה" ומסכם את השינוי שעבר עליו ועדיין משאיר אותו עם הרגליים על הקרקע. והקהל, הוא שותה כל מילה בצימאון (היה חם, כבר אמרתי) ובתוך תוכי אני מקווה שגם מקשיב למה שהוא שר והמסר מחלחל כדי שאפשר יהיה לחולל את השינוי, ואיך יבוא שינוי אם לא מתוכנו? מרביד פלוטניק.
