ארבעה אלבומים של נשים יוצרות יצאו בשבועיים האחרונים ורעננו מעט את הפלייליסט הגברי השולט. האם הגל החדש ישבור את ההגמוניה הגברית השלטת? מה שבטוח הוא שהן עושות מוזיקה טובה ומביאות וויב אחר
כל מצעדי ההשמעות בישראל מעידים על רוב גברי כמעט מוחלט. יש המתרצים זאת במיעוט זמרות (ויש בזה משהו) ויש המסבירים כי מדובר בשיקוף דעתם של המאזינים (לא הייתי מהמר על זה). סצנת המוזיקה הנשית בישראל מנסה להרים ראש, ובאחרונה יש שטף של זמרות. אז למה לא תמיד שומעים עליהן? אולי העובדה שהן לא כובשות ז'אנר אחד ומרימות אותו, גורמת לפיזור כוחות שמטמיע אותן בתוך הזמרים הגברים. ואולי זה פשוט כי הן לא מקבלות חשיפה?
קבלו ארבעה אלבומים של נשים, חלקן מוכרות לכן מפעם, שמנסות לשבור את הכל ולייצר סדר מוזיקלי חדש.
A-WA ביתי פי ראסי
שיר הנושא ("הבית שלי הוא בראש שלי") מסכם בצורה די טובה את כל האלבום ואת התופעה של A-WA שיוצרות מוזיקה תימנית אותנטית בארץ ישראל. כיצד זה ייתכן? זו בדיוק הנקודה שחוצה את כל האלבום, שמדבר על כך שהבית שלך נמצא בראש שלך לא במקום הפיזי שבו אתה נמצא, או כמו ששרו פעם על אבא שהיה נווד, ובכל מקום שבו שם את ראשו היה ביתו.
A-WA - "Hana Mash Hu Al Yaman
הצליל של A-WA (האחיות תאיר חיים, לירון חיים ותגל חיים) ממשיך את מגמת הדור הצעיר ששר ויוצר מוזיקה מבית ההורים, אך מדובר בהפקה מהוקצעת מאוד של תמיר מוסקט, שעוד תככב בתימן ותהווה שגריר של ישראל בכל העולם כפי שעשתה עפרה חזה עם "גלבי". אל תשמעו אותן בווליום נמוך כי תפספסו את החוויה, וגם אל תשכחו להציץ במילים היפות (שאמנם רק באנגלית) אבל מעידות על הימצאותו של העומק ועל פילוסופיה מעוררת מחשבה.
לירון בן שמעון – לחזור
באלבומה השלישי בן שמעון לובשת ביט אחר, לוקחת את עצמה לכיוונים חדשים ומוכיחה שיש בה המון מוזיקה מצוינת. הטקסטים שלה טובים, הלחנים והעיבודים מוסיפים עוד עומק, וגם החידוש שלה ל"מספיק קרוב" שהלחינה לישי לוי מצליח לחרוט בעור את השורה שתוהה "אולי בכלל היא משוגעת, ואולי הוא משוגע", שעולה בכל מערכת יחסים.
לירון בן שמעון, מספיק קרוב
אני אוהב את הראש של בן שמעון, את היכולת לייצר בלדות אהבה יפות ("אור") לצד מסרים חשובים ("קילומטר לזריחה") וגם לשיר במקצבים שונים. בן שמעון לא התפרעה עם מספר השירים, יצרה אלבום אינטימי ורגיש, ששווה יותר מהאזנה.
דניאל סאן קריאף – בית
כן זו הזמרת מ"טיפקס", ולא זה לא הצליל שתקבלו באלבום (אולי למעט הדואט עם קובי אוז ("מה יש לך"), כך שמדובר בהיכרות עם סאן קריאף מעבר למה שאתם מכירים. את רוב האלבום היא כתבה וגם הלחינה, ובהחלט מדובר בבשורה חדשה למוזיקה הנשית, שלעתים סובלת מקיבעון ונוסחאות שלא תמיד עובדות.
דניאל סאן קריאף. יודעת את הכל
העובדה שזה אלבום ראשון מאפשרת לסאן קריאף להתפרץ לכל הכיוונים, ואפילו לשיר קצת מחאה ("יודעת את הכל") אבל בעיקר הוא מהווה הימור מושכל ליצור משהו שישימו אליו לב, שלא יגידו שזה עוד מאותו דבר וכך יקשיבו יותר. אחלה אלבום ואחלה מוזיקה.
צליל דיין - נפשי צמאה
לאורך 12 רצועות האלבום של הזמרת הצעירה יש תחושה שמדובר באותה רצועה מתמשכת. דיין שרה מאוד יציב, לא תמיד מדייקת, וההליכה על בטוח היא מעט בעוכריה. יש לה טקסטים יפהפים וקול שעוד צריך ליטוש, כשהשירה המינימליסטית שלה משאירה אותה חשופה מאוד ומאירה גם דברים שעדיף היה לוותר עליהם.
צליל דיין. נפשי צמאה
בצד החיובי, יש כאן זמרת שלא חוששת לשיר על הכל, גם שירה לאישה בלשון זכר, להביא את האהבה שלה לקדמת הבמה וגם לתת צליל אחר באלבום בכורה. השימוש התדיר בגיטרה אקוסטית עלול להוות מכשול לשמיעה רציפה, כך שאת דיין יש לקחת רצועה רצועה ולחפש לאיזו מהן להתחבר. כמכלול, יש כאן פוטנציאל טוב, שאפשר להפיק ממנו יותר וקול שחודר פנימה. אולי באלבום הבא, שאני מאמין שיהיו בו יותר צלילים וכלים, ינצלו את קולה של דיין בצורה מיטיבית.