ועדה מסדרת, קהל בבית שבחר בו ומדינה שהוכנסה לטירוף על תחרות מוזיקה שנתית שאיש לא זוכר מי השתתף בה בשנה שעברה. הטירוף סביב קובי מרימי וסיכוי הצלחתו חורג מכל פרופורציות, וזה בעיקר בגללנו
קובי מרימי הפך בשבועות האחרונים לשק החבטות של כל מי שאוחז מקלדת. האיש שזכה בכוכב הבא ונישא על כפיים, סופג מאז הוחלט על השיר שלו/שלנו לאירוויזיון קיתונות של בוז ולגלוג שלא באשמתו. מרימי לא היה זה שבחר את השיר (שקיבל עיבוד אחר אחרי הביקורות), הוא לא כתב או הלחין, אלא הוכנס לסיטואציה שבה ועדה מסדרת בוחרת עבורו את השיר והוא רק מבצע. ובכלל, אפשר לחשוב שאנחנו זוכים כל שנה באירוויזיון או לפחות מגיעים לחמישייה הראשונה, שיש שחוששים שהוא יסיים במקום נמוך.
הגרסה הראשונה. נעשו תיקונים
בתקופה האחרונה אנחנו נחשפים לשירים שייצגו אותנו בעבר ומגלים שהם בני אלמוות, גם כאלה שלא זכו במקום הראשון. תרשו לי להמר שהשיר של מרימי לא ייכנס למשבצת הזאת, אך למי בכלל אכפת? לא מדובר בתחרות שקובעת גורלות, אפילו לא כזו שמשנה סדרי עולם, ורק בישראל יש מי שחושב שגורל העולם מצוי בידיים של מרימי. מקום עשירי, חמישי, או אפילו 25, לא ישנה את העובדה שבשנה הבאה תהיה עוד תחרות, ובינינו לא יקרה כלום אם ישראל לא תזכה גם בה ובזו שאחריה, כפי שעשתה בעשרים שנה שחלפו מאז דנה אינטרנשיונל ודיווה.
אירוח האירוויזיון והתחושה שצריך להביא פה דאבל הכניסו אנשים להיסטריה, למוד תחרותי שלא קיים בשום מקום. בעוד מדינות אחרות רואים בתחרות גימיק, בישראל יש מי שהתייחס לכך כעניין של לחיות או למות. מאמרים נכתבו, סיכויים נותחו וכל תנועה של מרימי או כלפיו סוקרה בהרחבה. צאו למרימי מהמיקרופון, אם הוא ייכשל זו אשמת מי ששלח אותו לתחרות, שזה אנחנו, ומי שבחר לו את השיר, שזו ועדה שאיש לא יודע מה היו שיקוליה או מה השירים שעמדו בפניה. קל מאוד יהיה להאשים את מרימי אם ייכשל, אבל אם לא יזכה הכישלון שלו לא יתום – הוא משותף לכולנו.
הגרסה המחודשת. יותר אירוויזיונית וגם העוד נוכח
בשבוע הקרוב יגיע הטירוף לשיא עם חצאי הגמר והגמר, שלאחריהם לא תזכרו 41 מתוך 42 שירים משתתפים. קצת פרופורציות לא יזיקו, בטח כשבפתח מחכה לנו אולי מלחמה אמיתית.