סינגל ראשון בדרך לאלבום שני, ואני תוהה אם פספסנו משהו בדרך כשלא נחשפנו לרעואל דניר עוד קודם. הביצוע שלו, למילים ולחן שלו, הוא מסוג המקרים שאפשר לומר ש"לא שרים ככה יותר", וניכרות בו השפעות של דניאל סלומון, במלודיה המרגשת, ושל שלל סגנונות שכבר שכחנו שקיימים.
אפשר להתעכב על עודף המטאפורות שבהן משתמש דניר במהלך הפזמון, ואפשר פשוט לנגן את השיר שמבוצע בדיוק על המילימטר, ולשמוע בכיף ובנחת.
