בהתחלה היה קשה לי לעכל את השיר הזה, אך אחרי ששמעתי אותו בפעם השנייה פשוט התמכרתי אליו. יניב מטרי לא הולך בדרך הסלולה, הוא יוצר את המוזיקה שלו, כותב אותה ומלחין, מכניס איזה ניגון אינטימי לזכר ימים עברו, ובקולו מעלה נשכחות. כשמגיע הפזמון אי אפשר שלא להתאהב בשיר הזה, שנשמע כאילו נלקח משנות ה-70 וה-80, עם ניחוחות של יגאל בשן במשפחת צנעני והרגשה של בית.
אחרי "ילד נדודים" המרשים, מטרי ממשיך לספק מוזיקה ייחודית, אחרת ושונה, שעשויה לתת לו את החשיפה הנכונה. החיבור בין המילים ללחנים נשמע מרתק, ויש למה לחכות בהמשך.
