יש בו מעט מן הכבדות, ויש זיהוי מיידי של השיר עם מיכה ביטון שכתב והלחין, אך ההטמעה של מני בגר בתוכו היא החלטה מצוינת מצד האיש ששר פעם על חמסין וכעת על מבול. זו פחות שירה, יותר פיוט אהבה, כמיהה לחיבוק אחד שינמיך את הלהבות תרתי משמע בעוטף עזה (שטרית מתגורר בנתיב העשרה על הגבול עם רצועת עזה) ואת הלב הכואב.
לא תצליחו כמעט להבדיל בין הקול של בגר לבין זה של שטרית, שיוצרים הרמוניה נפלאה בשיר קטן ויפה, שניתן לפרש כשיר אהבה וכשיר כאב, ובזאת גדולתו.
