שנת תשע"ח לא הייתה שנה מוזיקלית גדולה וכללה בעיקר שירים שזמן המדף שלהם קצר במיוחד. היא גם הדגישה את חוזקם של פליטי הראליטי שמנוהלים נכון כל הדרך לצמרת. סיכום שנה

אחד המאפיינים הבולטים שנת תשע"ח הוא שירים שיצאו בחודשים האחרונים והספיקו להשתלט על המצעדים. את רבים מהם, אם תהיתם, לא תשמעו בעוד שלושה-ארבע חודשים, אך את המכה שלהם הם כבר נתנו כי גם הזיכרון של המאזינים הפך קצר.

מגמת האינסטנט-מוזיקה פשטה בכל מקום. הדבר משתקף היטב בטיב השירים: להיטים לרגע שמתפוגגים כאילו לא היו. שלא תבינו לא נכון, הייתה השנה גם מוזיקה איכותית יותר, שירים שיישארו כאן שנים אחרי שהלהיטים לרגע וגם הזוכים במקומות הראשונים ייעלמו, אבל לא תשמעו עליהם. הם מכוסים במוזיקה רגעית שלא משאירה להם סיכוי, בין היתר בגלל הצפת השוק.

עדן בן זקן. מתחזקת | צילום יחצ, מתוך אתר לינקטון

הריאליטי מוזיקה, זה שמוציא מאות "כוכבים", השלים את השתלטותו על התרבות הישראלית. עומר אדם ועדן בן זקן (על מה ולמה?) ונוספים, הם נותני הטון במוזיקה הישראלית העכשווית, שאוהבת את התרבות שלה פחות עמוקה, פחות שורשית, יותר פופולארית, ממצה את עצמה בדרך לעוד שיר, שאחרי חודש לא נזכור שבכלל יצא. הראליטי השתלט לנו על המוזיקה וכמוהו כל השירים הם אורחים לרגע.

תשע"ח לא הייתה שנה טובה למוזיקה הישראלית, היא הבליטה את השטחיות. זה המקום לסכם ולדבר על הדברים החשובים באמת:

אנשי השנה במוזיקה: נסרין

לא הייתה השנה אישיות מוזיקלית יותר מעניינת מנסרין קדרי, שהצליחה למלא בקלות את ההאנגר, היכל התרבות בתל אביב ואת קיסריה, והפכה לתופעה מרעננת בשמי הים תיכוני הממוחזר.

נסרין בקיסריה. מילאה בלי קושי | צילום: ארן חן

היכולת של חגי אוזן גם לנהל אותה על הצד הטוב ביותר וגם לכתוב לה שירים ולהיטים, העיפו את הצמד חמד הזה קדימה במלוא הכוח. בניגוד לאחרים, היה להם גם מה להציע: שירים מצוינים שחלקם הפכו להמנונים, חידוש מעולה ל"גורל אחד" של עפרה חזה על כל המשמעויות שלו, אישיות כובשת ויכולת לחבר בין העברית לערבית, כשיקוף מדויק של המדינה שאנחנו חיים בה.

נסרין עם "מענדי" המשולב שכתב והלחין לה גוסטו באלבום החדש

ובכלל, דומה שאין שם מתאים יותר לנסרין מאשר ברכה: היא ברכה אמיתית לתרבות הישראלית, שסובלת בשנים האחרונות ממחזור מעיק, וואלה מעיק.

עדן חסון

אפשר לתהות מה הבחור הצעיר שהוציא סך הכל שלושה סינגלים, עושה על המשבצת הזאת, אבל השינוי שהוא הביא איתו מהווה את בשורה אמיתית. אחרי שנים שהיה מאחורי הקלעים, חסון עבר לקדמת הבמה ושיגר טיל בליסטי דוגמת שמישהו יעצור אותי ומאז אי אפשר לעצור אותו.

עדן חסון. מדויק | צילום יחצ

זה לא רק השירים הטובים אלא תופעת הרשת, שבה אנשים מבצעים גרסאות כיסוי לחסון, והעובדה שבשקט בשקט מדינה שלמה ממתינה לכל שיר שלו. מרענן, מחדש, לא יושב במשבצת של אף אחד ובעיקר יודע לנפק מוזיקה משובחת.

שירי השנה:

אל תשאלי - בניה ברבי וגיל ויין

נקודת התורפה היחידה של השיר, אם אפשר לקרוא לה כך, היא שהוא יצא לפני כשנה ונחרש בכל מקום, ואולי לא נשאר לו אוויר בסוף מול הכוחות החדשים.

יש בשיר שכתב גיל וינגרטן, להלן גיל ויין, את כל מה שמרכיב שיר מיתי, כזה שגם עוד עשור תשמעו אותו ברדיו ותגבירו, לא תעזו להעביר תחנה או להחליף שיר ביוטיוב כשהוא יעלה רנדומלית. בניה ברבי, גם יוצא תוכנית ריאליטי, בביצוע מהפנט שמוכיח את עוצמת הכישרון שעוד תתפרץ אצלו בעוצמה רבה יותר בשנים הבאות.

דודו טסה – פריד

כן, זה שיר חדש והוא על המדף תקופה קצרה, אבל מדובר במאסטרפיס של טסה, שעושה מחווה למלך המוזיקה הערבית, פריד אל-אטרש. טסה מדגים שוב שהוא יכול להוציא אלבום משוררים משובח, לשיר בעירקית, להוציא שירי רוק'נרול מצוינים, ובעצם לעשות הכל. "נגן פריד, נגן תמיד", הוא שר, כאילו על עצמו, וגורם לי לאחל לו לכבוד השנה החדשה את האיחול שהוא מאחל לאל-אטרש.

חנן בן ארי – מה אתה רוצה ממני

השיח שמנהל חנן בן ארי עם הבורא בשיר הזה, הוא אחד הדברים המרגשים ביותר שיש ומזכיר את שאלת דוד המלך בספר תהלים. ההאנשה של בונה עולה כאילו היה אבא במציאות ("למה לא תבוא אליי בצהרים, תחבק אותי תביט לי בעיניים?") והתהייה על האדם לעומת היושב במרומים, יוצרים את הגשר הנחוץ בין הקהל הדתי לבין זה שהשאלות האלה עולות אצלו בכל יום, בכל פעם שמשהו משתבש, ומסננים מה אתה רוצה ממני.

שווים הקשבה

שי אוחיון. הוא נעלם לכמה שנים וחזר עם כמה שירים שפשוט אסור לכם להחמיץ. מי שמחפש מוזיקה איכותית, עם עומק וטקסטים מרעננים, ראוי שימצא את אוחיון שעם "פירורים", "שבת בבוקר", ו"הדברים הפשוטים", נותן תענוג לאוזניים.

לירון בן שמעון כבר הוציאה אלבומים, ומביאה קול נשי אחר, לא מתפשר. הטקסטים שלה שווים כל מילה, הלחנים שלה יושבים בול והאישיות שלה כובשת. הסינגל האחרון שלה "לחזור" זכה לשבחים רבים (גם כאן) ומעיד על היכולת להעז לנוע קדימה במקומות שאחרים מעדיפים לעמוד.

נטלי פרץ מאופיינת בקול מצוין בז'אנר הים תיכוני, כזה שיכול להתאים עצמו לערבית, עברית, טורקית ועוד. הזמרת הצעירה עובדת נכון, מוציאה סינגלים בקצב נכון ומשקיעה בכל האריזה. מתגעגעים למוזיקה של פעם? הגעתם למקום הנכון.

חיים איפרגן הוא יוצר צעיר ומשובח, שאיכשהו נמצא באזור הדמדומים שממנו הוא מייצר מוזיקה טובה שחלקה דיכאונית אבל לא מצליח לעשות את קפיצת המדרגה. הוא כותב ומלחין לעצמו, וזו רק שאלה של זמן (והתנהלות נכונה) עד שאיפרגן יקבל את הבמה המתאימה לו.

שירן אברהם עשתה את השינוי והפכה להיות S H I R A N ששרה בעירקית ובתימנית, ומרעידה את הקירות במהלך הופעות. נכון, היא לא הראשונה ששרה בשפת אמה אבל היא מצוינת עד לרמה שהדיסק שלה הוא מבחינתי ההפתעה של השנה.

תופעת השנה: ערבית חלק מהמוזיקה

לא זוכר תקופה שבה רצנו כל כך הרבה לגוגל כדי להבין מה שרים לנו ברדיו. אם פעם שירים המשלבים ערבית היו מצרך נדיר, השנה אפשר היה למצוא בגלגלצ שירים כמו "זהרה" של מירי מסיקה, שירים משולבים של נסרין, "אללה מעאק" של מאור אדרי, "עלא סלאמתכ" של מסיקה וגוסטו (שאחראי גם על זהרה) ועוד זמרים צעירים שחזרו לשיר בשפת אמם בתימנית, עירקית, מרוקאית ועוד.

הצלחת השירים הוכיחה שאי אפשר בתרבות להפריד בין השפות, שאנחנו מדינה שבה יש מזה וגם מזה, ואפשר ליהנות ממוזיקה בלי קשר לפוליטיקה בישראל. העובדה שזה כבר לא מפתיע אף אחד, היא נקודת זכות לעורכים ברדיו וגם למאזינים.

הנפילה של השנה: אביב או אייל

התוכנית שבמרכזה שני המתקוטטים בפייסבוק יושבים האחד מול השני בניסיון לגלות את התגלית הבאה של ישראל, נשענה על גימיק אחד - עקיצות הדדיות - ולכן גם נכשלה. המחשבה שהצופים יקנו את ההצגה הצפויה מראש, היוותה זלזול מתמשך בכושר השיפוט של הצופים – והם הצביעו בשלט. גם הצופה הכי אוהד, הבין שעושים עליו מסחרה לטובת רווחים כלכליים, בצורה הכי בוטה שיש.

גפן וגולן. הקהל לא קנה את ההצגה | צילומי יחצ מתוך אתר לינקטו

הרייטינג הנמוך, בטח כשמדובר בשני כוכבים כמו אייל גולן ואביב גפן, מתוחזקים על ידי מירי מסיקה, מעיד אולי שהקהל התבגר, ולא אוכל לוקשים. אגב, מי זכה בסוף? בעצם, את מי זה מעניין.

השיר המעצבן של השנה: toy

כן, מדינה שלמה הייתה מאחורי נטע ברזילי בשל פטריוטיות עודף, אבל שם זה נגמר. ההתנהלות לאחר הזכייה של דורון מדלי, הראיונות ההזויים לאחר מכן, העובדה שלאחר הורדת הפטריוטיות מבינים שהשיר של קפריסין היה פשוט טוב יותר.

Toy הביא לישראל את האירוויזיון, אבל הוא רחוק מלהיות שיר שיישאר בתודעה כמו קודמיו (ואפילו כאלה שנפלו בשלב הקדם) בטח כשיוצריו הצליחו תוך חודש מהזכייה להמאיס אותו על הציבור מתוך יוהרה לא ברורה.

השיר הגרוע של השנה: שלמה ארצי

"קיץ עושה לי טוב" הוא דוגמא מובהקת לכך שהטענה שגם אם שלמה ארצי ישיר "עוגה עוגה" הוא יצליח. אז זהו, שלא. שיר מביך, נמוך, מיותר וכזה שאפילו המעריצים של ארצי לא הבינו מאיפה זה בא. לא כל אחד צריך להיות סטטיק ובן אל, בטח לא שלמה ארצי.

קרן פלס ואמיר דדון – כל שנה יש אפריל

חשבתי שפלס לא יכולה להיות מביכה יותר? אז קבלו את השיר שמעיד שיש עוד לאן לרדת. שמאלץ מביך, קליפ שמנסה לחפות על הכל עם חשיפת עור מיותרת וטקסט שמורכב מכל הקלישאות בעולם, כשגם אליל הבנות אמיר דדון לא מצליח להושיע.

אבי סינואני - לבחור נכון

ואם כבר אמיר דדון, הנה סיבה לתת לו קצת הנחה. סינואני לוקח שיר של דדון ופשוט שוחט אותו, מכניס בו קצב ים תיכוני ומצליח להביך ברמות קשות. מה בין זה לבין השיר המקורי, ואיך בדיוק סינואני הבין שצריך לזה עיבוד כזה? לבונה עולם פתרונים.

דודו אהרון ואופק המלאך – הלב שלך בממתינה

אם מקשיבים היטב למילים אפשר בקלות לחשוב שמדובר בפרודיה של ארץ נהדרת שמתאימה לדדי דדון, בטח עם משפטים מוזרים כמו "היינו כל כך טעונים ונגמרה הסוללה", ו"הזוגיות עברה לתא קולי". אהרון הוא מלך הטראש, והשיר הזה יושב עליו בול כמי שמייצר שירים מאוד לא טובים, בלשון המעטה, בשנה האחרונה.

סטטיק ובנאל – גומיגם

אחרי השנה המטורפת שעברו אשתקד, משהו נבלם מוזיקלית אצל הצמד הלוהט. ההמתנה לכל שיר שלהם הפכה למעמסה של ציפיות, וכשכבר יצא כזה הוא מיד קיבל ביקורת קשה (לצד השמעות אוטומטיות כי בכל זאת, סטטיק ובנאל). כאן הטריק לא ממש עבד, ואפילו יצר משהו בינוני ומטה במיוחד, שלא תואם את רמת הציפיות או את רמת היכולות.