• שחר אמאנו

אגדה שהייתה באמת


שלומי סרנגה מגיש ברגישות ובמקצועיות את סיפור חייו של סטליוס קזנג'ידיס היווני, וחושף במופע מרגש את הקהל לפרטים שלא הכיר על הזמר שרבים משיריו הפכו להמנונים במוזיקה הים תיכונית בישראל. למי שאוהב מוזיקה יוונית, ולא רק, אסור להחמיץ את "בעקבות האגדה סטליוס קזנג'ידיס"

את מסע חייו של סטליוס קזנג'ידיס בוחר שלומי סרנגה להתחיל דווקא עם שיר שהוציא מאוחר יחסית. "אני שר, הגיטרה שלי נאנחת הלילה. אני שר ושירתי עולה לשמיים", נאנח קזנג'ידיס ב"טרגודו" ומסכם בעצם הכל. את החיבור בין כלי הנגינה למיתרי הקול, לשירה האלוהית שהלכה והשתבחה עם השנים, שנים שבהן בחר לא להופיע או לשתוק כמחאה על העושק מצד חברת התקליטים שלו.

ספק אם את סיפור חייו של קזנג'ידיס רבים מאיתנו מכירים. ספק אם אנחנו מבינים את הכאב הגדול בשיריו, שבא לידי ביטוי גם בשירים קצביים מלא עצב, כמטאפורה לחייו של האיש, ששירתו עולה לשמיים. כאן נכנס לתמונה שלומי סרנגה, שברגישות ובמקצועיות מביא את האגדה אל פתחנו במופע מושקע במיוחד "בעקבות האגדה סטליוס קזנג'ידיס" ובו הוא מספר לנו בקולו על התלאות שעבר בחייו ואת המשברים הגדולים, שגורמים לא רק לגיטרה להיאנח.

סרנגה לא הסתפק רק בשירה. בהפקה מושקעת במיוחד עם שבעה נגנים, ותחקיר עומק על קזנג'ידיס וקטעי וידאו ואודיו נדירים הוא סחף את באי מוזיאון תל אביב לאמנויות אל תוך חייו של האיש. אותו זמר ששר על היותו קיים ב"איפרכו" אך אנחנו קוראים לזה "אלינור", הזמר שביטא את הכאב והפרידה מאשתו ב"מי מו לה טה" (אל תספרו לי עליה) שהפך פה ללהיט חפלות, אותו זמר שטובי זמרי הים תיכוני מתהדרים בשיריו, אך לעולם לא יצליחו להביע את עוצמת הכאב של מי שהגיד עצמו כ"עם, כשיר, כאיש שאיננו עבד".

אחת ההחלטות במופע ששווה להתעכב עליהן הוא התרגום בגב הבמה, החלטה סופר חשובה שחיברה גם את מי שלא דובר יוונית אל הטקסטים המדהימים. כך יכול היה הקהל להבין על מה שר קזנג'ידיס, ולתהות כיצד העצב הגדול נמהל במוזיקה השמחה. לגלות את התהיות של קזנג'ידיס על העולם הבא, ומבין כמו שהוא ששר ב"שתי דלתות לעולם" שהכל בעצם הבל הבלים, "ויום אחד יד עלומה תקטוף אותנו כמו היינו פרחים".

המופע של שלומי סרנגה. הקהל גם קיבל תרגום של המילים | צילומי אולם: שלומי פינטו

לטעמי, לא יקום זמר ברמתו של קזנג'ידיס, שהלך לעולמו בשנת 2001 בגיל 70 ונקבר לכל מחיאות הכפיים של ההמון. סטליוס הוא הקול הפנימי הבוקע מכולנו, הוא האיש שלא יכול היה להפוך לאבא אבל כל יוון היו הילדים שלו. הוא זה שאמר שהוא לעתים לא מזהה אם זה קולו בוקע מהתקליט או שמא זה סרנגה.

עם המשא הזה יוצא סרנגה למסע. החיבור בינו לבין היווני מובן מאליו, מתבקש. הנדידה בין תחנות חייו של האיש שכולנו רוקדים את שיריו או מזמזמים, הוא אחד המחוות המרגשות שנראות כאן, בשילוב של עומק תרבותי לצד חפלה, אולי סיפור חיינו בעצם, ואין יותר טוב מסרנגה כדי לספר ולשיר אותו. יאסו.