האלבום "ישראל גוריון, אסף אמדורסקי ואחרים שרים דודאים", מעיד ששירים טובים שורדים לנצח. הקסם הגדול הוא ביכולת לשמוע את המקור ואת החידושים ליהנות משניהם
מסעות מוזיקליים בדרך כלל נעצרים איפשהו כשהלהקה מתפרקת או שאחד מחבריה הולך לעולמו, אך במקרה של הדודאים ההנחה הזו מתפוגגת. השירים שניגנו ושרו בני אמדורסקי ז"ל וישראל גוריון יבדל"א, הם כאלה שלעולם ימשיכו את המסע, בין אם ישירו אותם אחרים ובין אם ננגן אנחנו את פיסות ההיסטוריה שלהם פעם אחר פעם.
15 רצועות יש ב"ישראל גוריון, אסף אמדורסקי ואחרים שרים דודאים" והן מתעוררות לחיים חדשים בביצועים מלאי חן, אותנטיים, וכאלה שאפיינו את המבצעים המקוריים לפני עשרות שנים. היכולת של גוריון לשלב את אמדורסקי ג'וניור ולהכניסו לנעליים של אביו, מרשימה במיוחד לאור העובדה שאסף הגיע בכלל מעולם מוזיקלי אחר, אך לובש על עצמו את דמות אביו בצורה כמעט מושלמת.
שי עם יהודה פוליקר | צילום תמונה: רותם לבל
החיבור של השניים עם יהודה פוליקר (שי), שלומי שבן ("סימן שאתה צעיר"), עם יהודית רביץ (דבקה רפיח) ומרינה מקסימיליאן בלומין ("תפוח חינני", "שיר התן"), הם הערך המוסף של האלבום כולו, שמהווה מחווה מרגשת לשירים שאף פעם לא ינוס ליחם, כאשר היופי בפרויקט כולו הוא בכל שאפשר לשמוע אותו לצד המקור, ולהתענג משניהם.