אייל גולן שם את עצמו ראש בראש מול זהר ארגוב באלבום מיותר שכולו חיבורי אולפן, והוכיח שאין לו מה למכור מול המלך המת. החידושים המאולצים לא מביאים איתם דבר, ואם כבר - רק מחדדים את היתרון של ארגוב. רצוי שגולן יתמודד מול האיומים החדשים עליו כמו עומר אדם, למשל, שצובר תאוצה
עטיפת האלבום. כאילו מדובר בשני סחבקים | צילום: אלוני מור, אליצור ראובני
נשאלת השאלה בשביל מה אייל גולן היה צריך את זה? מה הוא ניסה להוכיח כשלקח את זהר ארגוב לסיבוב ושילב את עצמו בקלאסיקות שלו. האם הייתה כאן קריאת תיגר על המלך המת במסווה של "מחווה" או שמא מה שהתחיל כרעיון שהתגלגל בראש הפך עד מהרה לאלבום שלם, שאיש לא חשב על תוצאותיו מראש. והן מביכות.
גולן יחיה תמיד בצלו של ארגוב המת. 30 שנה חלפו מאז המלך הבלתי מעורער הלך לעולמו והניסיון לזנב בו נגמר תמיד במפח נפש. והנה, מתייצב מי שיש המכתירים כיורש שלו לקרב ראש בראש מעובד, ולא יכול לו. אפילו התמונות מעובדות כאילו מדובר בשני סחבקים, כשגם שם האלבום "נכון לתמיד" הוא שיבוש של נכון להיום, ויש בו מן הרצון להפוך את שניהם למקשה אחת, ברמה שווה, מה שאינו נכון בשום פרמטר.
אם תסתכלו על רשימת השירים תגלו שגולן הלך גם לפינות, לשירים פחות מוכרים של המלך כמו "סיימתי מילואים", "מספרים הזקנים בשבט" ו"הפרח שנבל". אולי הוא עשה זאת זה כדי לקבל יתרון, אבל בשורה התחתונה הקול המצמרר של ארגוב מנצח את הכל, גם את הקידמה, ורק תקשיבו להבדלים ב"ים של דמעות".
צריך אולי לחוקק חוק שיש שירים שלא נוגעים בהם, אלא אם כן הבאת משהו חדש. גולן לא מביא שום דבר חדש או מרענן לגרסאות של ארגוב. הוא חיבר את קולו לזה של המלך המת וניסה להשתוות אליו או לפחות לתת פתח להשוואה. ובכן, מדובר פה במקרה קלאסי של יריה ברגל, של זמר מצוין בחיבור מאולץ שבחלק מהשירים נשמע כמו זמר קריוקי שמנסה להשתוות למלך.
אייל גולן. יש לו איומים אחרים להתמודד איתם | צילום יח"צ, מתוך אתר לינקטון
אפשר לתת מילה טובה לגולן על הניסיון, אבל עדיף שיתרכז בחומרים מקוריים. בזמן שיש נסיך חדש כמו עומר אדם שצובר תאוצה, ושאיתו צריך להתמודד, גולן חייב קצת מעוף. האלבום המיותר הזה עם ארגוב הוא ממש לא הכיוון.