האלבום השני של ההרכב המצוין ממשיך בהעברת ביקורת על כל מה שזז במדינה, שולח מסרים ישירים וגם מזהה תהליכים. הוא רק לא מצליח ליצור את המחאה הדרושה למצב המשתקף בו
החצר האחורית מתמחים בהעברת ביקורת על המתרחש במדינה באמצעות שירים עם קצב טוב, גם אם המילים קשות.
החצר האחורית מצליחים להתגבר על המכשול הזה ומייצרים מוזיקה דינמית, מקפיצה, קליטה ועם מסר ברור שמשאיר אותך עם תובנות להמשך.
החצר האחורית. צילום אסף סודרי
זהו האלבום השני של החצר האחורית, שמורכבת מיענק'לה רוטביליט, תומר יוסף, גדי רונן, איתמר ציגלר, שגם הוא לא חוסך במילים שמשקפות את המצב במדינה או בעולם דרך מילים עוקצניות ותיאור סיטואציות שכולנו מכירים. גם החידוש ל"שורק בחושך" של אריק איינשטיין שולח בעצם מסר ש"תיכף זה יעבור", ומיקומו בסוף האלבום רק סוגר את המסר כולו, שמקבל חיזוק מהרצועה האחרונה "נגמרה המסיבה".
טיפקס הצליחו במשך שנים להעביר מסרים חברתיים דרך שירים עם קריצה. אצל "החצר האחורית" אין צורך בקריצה, הם אומרים הכל כשהם מסתכלים לנו ישר לתוך העיניים. בשיר "הפליט" הם קיבצו את כל התלונות נגד הפליטים שיכלו להישמע גם בשנים אחרות וכלפי מהגרים אחרים ("תגיד מאיפה באת, למה דווקא אליי? מה חשבת כשבאת, מה נפלת עליי"), ב"הכל על השולחן" הם מתמקדים בקלישאות של המנהיגים ("אל תעמידו אותי במבחן כי כל האופציות על השולחן, אומר את זה גם באנגלית").
החצר האחורית גם מזהים תהליכים ב"האור החדש" ("אור ירד על הארץ, לא בבת אחת לא ביום אחד") ובעצם מדברים על החושך, מדגימים סתימת פיות ("והמשכיל בעת ההיא יידום, והחכם בעת ההיא יסתום", הם שרים בשעת הזאבים) ואפילו מצבו של ים המלח שכל כך מתגאים בו בישראל מקבל שיר ("מי הרג את ים המוות"), כך שחברי ההרכב לא חוסכים ביקורת כמעט משום דבר שזז.
אלבום כל כך ביקורתי אמור לגרום לשומע לקום ולפעול, לעשות משהו. אולם דומה שהביקורת הנשמעת של החצר האחורית, חדה ככל שתהיה, נשארת בגבולות המוזיקה הטובה והמשובחת שלהם. אולי לאף אחד כבר
לא ממש אכפת מהמצב או שהשיקוף שלו בשירים של החצר האחורית אינו תואם את השקפתם של רבים, אבל לשיר על זה אפשר בכיף, ואולי למלמל "הם צודקים" ולא יותר.
עטיפת האלבום השני של החצר האחורית