לפעמים (אבל רק לפעמים) אני מנסה להבין מה רוצה נוי פדלון לעשות. לצד יצירות מופת משמעותיות שכתבה לעצמה ולאחרים, ניכר שיש לה גם נטייה להוציא דברים שפשוט גורמים להרמת גבה. מי ששומע את היכולות שלה בחיבור עם טיפקס במה יש לך, ודאי יתהה מה לזה ולסוף הפילטר שנשמע מאולץ, קיטשי וניסיון ברור לרגש. שוב שיר בלשון זכר, שוב משפטים שנשברים, דימויים פשוטים ו... משעמם.
אולי פדלון נמצאת מבחינתה בשלבי הניסוי והתהייה, אבל מהמקפצה שנתנו לה טיפקס (ורק נציין לזכותה שהיא יזמה את החיבור) היא הייתה צריכה לקפוץ הכי גבוה, אבל במקום זה חוזרת אל המוכר, אל הפחות מעז, וזה חבל.
