רוצים להתאכזב? תתאכזבו. רוצים לכעוס? תכעסו. לא פעם אמן מרשה לעצמו לעשות גם דברים אחרים, לעמוד על ההר ולצעוק למטה "תראו מה קורה כאן באמת". וזה בדיוק מה שרביד פלוטניק עשה ב"הדרך לשביל הזהב", וספג בוז מכל מי שמתכחש למציאות שבה צריך להודות שהשמש עוד זורחת עלינו כאילו החיים כאן הם מותרות

לאורך כל חיי הבוגרים אני דוגל בהתנהלות שמשאירה בצד את הכעס, שכן כל דקה שתקדישו לכך משמעותה שהפסדתם דקה בניסיון למצוא פתרון. כשרביד פלוטניק פותח את האלבום שלו בתהייה "מה נשאר אחרי הכעס", ולפניה צלילים המדמים אקו לב, הוא בעצם אומר את הכל: בשנה האחרונה אנחנו זועמים, כועסים, רוצים לנקום, אבל מה נשאר אחרי זה? החיים עצמם.
ופלוטניק בוחר להתעסק בחיים עצמם כשברקע המלחמה הארורה שפוגעת לנו ביום ביום, באהבה, ביכולת להגיד מילה טובה. בצורך להודות על מה שיש ועל מה שאין, להתעורר על החיים שלנו שאולי מכוסים כרגע שחור אבל מבעד לאופל צריך להגיד תודה על שמש שזורחת עלינו, בזמן שיש אלפי אנשים שהשמש שלהם שקעה מזמן.
אפשר להבין את מי שחיפש כאן את פלוטניק של "תוך כדי תנועה" ואולי לא מצא, אבל הוא השתנה, המציאות השתנתה וכך גם אנחנו והמדינה. איך אפשר לשיר "קוקוריקו" בזמן שהמדינה נחרבת, איך אפשר לשיר על קנדרדיק לאמר שלמי אכפת מה הוא אומר או מה אמר, בזמן שתצפיתניות דיווחו עד מוות וחלקן עוד בשבי אחרי שנה וארבעה חודשים. מי שדורש מפלוטניק את האלבום הקודם שלו, ראוי שיסתכל במראה ויבדוק אם הוא עצמו עדיין זה של לפני השישה באוקטובר, ויגלה את המציאות המרה.
הניסיון של פלוטניק למצוא את שביל הזהב ברור, במיוחד על רקע אלה שקורעים אותנו מבפנים בכוונת מכוון ואנחנו הולכים לקצוות. כמו השגרה, אין שום דבר פסול לעמוד באמצע, להצביע ממקום מעמדך על התהום שפעורה בינינו, על החשיבות של מציאת הנחמה בתוך המשפחה, לתת לאנשים את התחושה שיש להם גב, לשיר לאהובה, ליהנות מעצם הזכות הברורה לחיים – שהפכה בישראל של השניים האחרונות למותרות.
כעס זו בחירה. אז אחרי שתסיימו לכעוס, תקשיבו לרביד פלוטניק ואולי תבינו שהכל השתנה כאן, ומי שאומר שאצלו הכל בסדר משקר לעצמו. תגלו בכל רצועה שאפשר לראות את הטוב מבעד לכל הרע – אבל לא לשכוח לעולם שהמציאות מורכבת מעוד דברים שאפשר לחפש פנימה כי אין מה לחפש בחוץ – יש שם מישהו שמנסה לפרק אותנו. אלבום מורכב, שאפשר לחיות אותו תוך כדי תנועה.

Comments