חופשייה כמו ציפור

הלב השבור של דיקלה מדלג בין מקצבים וצלילים ושובר את המחיצות עם הטקסטים המצוינים באלבום החדש שלה "חופשייה". הקול הסודק והסדוק שלה, יחד עם שיתופים פעולה חדשים, הופכים את המסע למרתק ומפעים

דיקלה // צילום יחצ מתוך אתר לינקטון

יש משהו די מוזר לשמוע אלבומים שיוצאים ומכילים שירים שראו אור על פני תקופה ארוכה. מעין הרגשה של אוסף מיוחד, שבמקרה של דיקלה נעלמת על אף שתכירו לפחות שישה שירים מתוך עשרה, שחלקם יצאו בכלל בשנת 2018, ולמעשה תקבלו ארבעה חדשים. המרקם של "חופשיה" נבנה היטב, נע בין הזעקות של דיקלה על שברון הלב, משפטי אלמותיים כמו "פעם עוד אהבתי אותי", וקול סדוק וסודק של זמרת מצוינת, שהשיר הכי פחות טוב באלבום שלה יכול להיות להיט אצל אחרות.

השנים האחרונות הניעו את דיקלה אל מרכז הבמה, אחרי כמה אלבומים "כבדים" שהמבקרים אהבו אבל הקהל קצת פחות. יותר פופית, יותר בלדות כובשות, פחות ניואנסים מזרחיים בולטים כאלה ואחרים. ב"חופשייה" היא לוקחת את עצמה קדימה, מנסה שילובים אחרים, מתחברת למרק קקון "בשבועיים", לדולי ופן ב"רק תגיד" המשובח, מכניסה קצב בוכרי ב"איזה חום" הסוחף, יוצאת "לרקוד" בקצב לטיני עם אבי אוחיון, מציגה לב שבור והתמודדות עם אהבה כואבת לאורך כל האלבום, וחותמת עם "תודה" המפעים על האהוב שהלך ונתן לה את ההזדמנות לגלות את עצמה מחדש.

יש מעט מאוד זמרות שמצליחות לשמור על רמה גבוהה ורצף מוזיקלי מעניין. דיקלה יודעת למנן נכון את האלבומים שלה, להוביל את המאזין בין צלילים ומנגינות המחוברות היטב לטקסטים מצוינים. "חופשייה" הוא אלבום מצוין, כמעט ללא מגרעות, שמקבע את דיקלה בצמרת מעל כולן. ובזכות.